בית משפט השלום בחיפה
ת"א 38448-03-14 אלקובי ואח' נ' ג'מל 25 ינו 2016
38448-03-14
השופט אהרון שדה
תובעים 1. יוסי אלקובי
2. "קואצ'רס סקול"
ע"י עו"ד א. גולדברג
- נגד -
נתבעים אוריאל ג'מל
ע"י עו"ד ג. אופיר
פסק דין
לפני תביעת לשון הרע במסגרתה עותר התובע לתשלום פיצוי סטטוטורי בסך 250,000 ₪.
לגרסת התובע, הוא בעלים ומנהל של שני עסקים האחד – מי שבתחילה היה התובע 2 (שאיננו
אישיות משפטית נפרדת) והשני מכללה לרפואה טבעית (שהיא חברה בע"מ אשר איננה תובעת
בהליך זה).
(במהלך ההכרעה בגוף פסק הדין אתייחס לתובע או למכללה לפי העניין והנוחות והקשר
ביניהם מוכרע בסופו של פרק הדיון בפסק הדין).
לגרסת התובע, הנתבע החל ללמוד אצל התובע בתחילת שנת 2013 והפסיק את לימודיו לבקשתו
ובין היתר לאחר שמספר בקשות ותלונות שהעלה סורבו מטעמים שפורטו.
המכללה שהייתה לטענתה זכאית לקבלת מלוא שכר הלימוד באותו השלב, הסכימה להפסקת
הלימודים כנגד תשלום 40% משכר הלימוד בלבד ובניכוי דמי ההרשמה ותשלום חלק ראשון של
ההכשרה שהסתיים. הנתבע מצדו ביקש החזר גבוה יותר.
בד בבד, נוכח איומי, פעולות ודרישות התובע נשלח לו מכתב התראה על פיו הוא מוזהר שלא
לפנות למרצים לתלמידים ולא להכפיש את שמה של המכללה.
למרות המכתב ולטענת התובע, החל הנתבע במסע הכפשות עיקש בניסיון להשחיר את פני התובע
ועסקיו ולפגוע בהם, פנה לתלמידים בהצעה להצטרף אליו לתביעה ופנה בתלונות ודרישות
ללשכת המאמנים ולאיגוד המאמנים הבינלאומי .
עיקר הפרסומים כללו הודעה לציבור על פיה היקף השעות האקדמיות שניתן בפועל היה 30
במקום 50, הודעה על פיה המכללה איננה מוכרת ע"י אף ארגון מאמנים מוכר לרבות לשכת
המאמנים והאיגוד הבינלאומי ICF והודעה על פיה קורס האימון האישי נדחה ב-5 חודשים
לערך מבלי שהנתבע יקבל מענה ענייני ביחס לדחייה זו.
התובע צירף מטעמו את תצהירו של מר קובי ראובני.
לגרסת הנתבע, הוא נתקל בפרסומים של התובע ועסקיו ושקל להירשם ללימודים, הוא נפגש עם
התובע שיצר בפניו מצגים בדבר היקפי תחומי הלימוד ושעות הלימוד בקורסים אליהם ביקש
להירשם וכן זרז אותו להירשם שכן טען שמדובר ביום האחרון להרשמה, אמצעי בו השתמש
לטענת הנתבע גם מול מתעניינים אחרים.
אלא שקורס "יסודות תזונה נכונה" לגביו הובטח שיחל ביום 1.1.13 החל באיחור של
שבועיים-ביום 15.1.13 כאשר מהסילבוס שנמסר עולה כי חסרות שעות לימוד ותכנים ביחס
למפורסם באתר האינטרנט וכך נכללו בו 11 מפגשים בלבד בין השעות 17:00-20:00 קרי 4
שעות אקדמיות וסה"כ 44 במקום 50 כמובטח אם כי בפועל ההפסקות היו ארוכות, השיעורים
לא החלו לטענת הנתבע בזמן וניתנו פחות מ-40 שעות אקדמיות.
כך גם נשמטו מהסילבוס נושאים שהופיעו באתר האינטרנט כגון סדנא מעשית לבישול בריא,
תכניות תזונה ובניית תפריטים להרזיה.
הנתבע טוען כי עקב תלונותיו ותלונות תלמידים אחרים הוספה הערה באתר האינטרנט על פיה
ייתכנו שינויים בתכנית הלימודיים אך הערה זו לא הופיעה באתר עובר להרשמתו של התובע
ולא הובאה לידיעתו בעת ההרשמה.
הנתבע פנה ליו"ר המכללה הגב' יסמין חיו אך זו דחתה אותו וציינה כי כל החומר הועבר
ונלמד ואף מעבר לכך. הנתבע מציין כי לא היה היחיד שהתלונן וכי הוצע לו כמחווה
להיכנס למספר שיעורים בקורס יועצי אורח חיים בריא במהלך מאי 2013.
אשר לקורס האימון האישי, זה היה אמור להיפתח מיד לאחר סיום קורס יסודות תזונה נכונה
אך הודע לו שהקורס יפתח רק באוקטובר 2013 כ-5 חודשים לאחר המועד המתוכנן, הדבר הביא
לכך שהנתבע ביקש לבטל את השתתפותו, תכתובות לא עזרו והנתבע החליט להגיש תביעה קטנה
ופנה בעניין זה אל תלמידים ומרצים ע"מ לגבש אותה ולצרף תובעים ועדים ואז קיבל את
מכתב ההתראה.
הנתבע טוען כי הייתה זו זכותו לפנות לאחרים כדי לגבש את תביעתו ולברר האם יהיו עדים
פוטנציאליים .
הנתבע החליט לפרסם את שקרה לו וטוען לאמת בפרסום הן ביחס להתנהלות המכללה, הן ביחס
לשוני בין המובטח למה שניתן בפועל, הן ביחס לכך שלא קיבל מענה מהתובע והן ביחס לאי
היות המכללה מוכרת כפי שעלה ממסמכים שקיבל לרבות מארגון ICF שבשמו ובסמלו עשה התובע
שימוש שלא כדין והן ביחס לכך שהוצגו מרצים כתזונאים למרות שלא החזיקו בתעודה מתאימה
כאשר מכלול הטענות מפורט בסעיפים 57-60 לתצהירו של הנתבע.
הנתבע מפנה לכך שזכה בתביעה הקטנה שהגיש כנגד התובע ומציין כי היתה זו זכותו לפנות
לבית המשפט ולהגיש את תביעתו (יצוין שנפסק לו סכום המגיע כדי מחצית מתביעתו שם ועל
דרך הפשרה).
הנתבע הגיש תצהיר מטעם מר ישראל שטרן ותצהיר מטעם הגב' רחל לוי וכן העתק פרוטוקולים
מבית המשפט לתביעות קטנות שם נדונה גם תביעתה של הגב' לוי ונשמעו עדויות שונות.
הדיון היה סוער מאד, הדבר אף נרשם בפרוטוקול בעמ' 13, ההתרשמות מעדות שני בעלי הדין
לא הייתה חיובית במיוחד, על כך עוד ארחיב בהמשך. בתום הדיון ניתנו הוראות על הגשת
סיכומים בכתב.
דיון
נקודת המוצא של הנתבע בתיק זה בעייתית. עניין לנו באדם אשר החליט ללמד לקח ולפגוע
במודע במכללה וכפועל יוצא בעומד בראשה. התובע לכל אורך עדותו טען כי בשם חופש
הביטוי הייתה זו זכותו להביא את מחדלי ועוולות התובע והמכללה לידיעת כולי עלמא. הוא
ידע היטב כי הדברים חמורים ועלולים לפגוע והשתמש בעניין זה כדי להשיג את
מבוקשו-החזרת מלוא שכר הלימוד.
יש להניח מתוך הראיות והעדויות שבתיק, שאם כך הייתה נוהגת התובעת ונעתרת לדרישותיו,
הרי הנתבע לא היה מנצל את חופש הביטוי והיה מוחל על "הזכות הגדולה" לעדכן את הציבור
בדבר מחדלי וחסרונות המכללה והתובע.
מסקנה זו נגזרת מן החומר שבתיק. כבר במכתבו של התובע שהודפס על ידו בביתו הנושא
תאריך 28.4.13 ואשר סומן "ת/1" ראה לנכון בסעיף 5 שבו, לכלול איום מרומז בדבר פגיעה
בשמה הטוב של המכללה והוא דאג לציין ש"אני לא חפץ בלהוציא דיבתכם רעה ו/או בהוצאת
לשון הרע..." והכל כמובן אם יענו לדרישותיו כמופיע בסיפא לאותו סעיף ובסעיף 16
למכתב נוסף הכלול במוצג "ת/1".
מעיון במכתב הנוסף שבמוצג "ת/1" הנושא תאריך 1.5.13, אין שום אזכור של טענות כלשהן
כלפי וכנגד התובעים, הנתבע טוען שאיננו מעוניין להמשיך לקורס הקאוצ'ינג לא אצל
המכללה ולא בבית ספר אחר והוא מבקש כי ינהגו בו "לפנים משורת הדין תוך התחשבות
מרבית במצבי הכלכלי". פניה זו באה לאחר שהנתבע הבין על פי נוסח המכתב שגם ההצעה
לתשלום 40% משכר הלימוד חריגה ונועדה לבוא לקראתו.
אם כך, אין לנו עניין בלוחם למען חופש הביטוי אלא בשימוש בזכות זו כדי להשיג הישג
כספי.
"מניע" יכול לעיתים להעיד על מידת תום הלב-יסוד נדרש ומקדמי ביחס לחלק מההגנות על
פי החוק.
אם לא הזכות "הגדולה" ליידע את הציבור היא זו שהניעה את התובע לנצל את הבמה
האינטרנטית הרלבנטית (לתחום) כדי לנגח את המכללה, אזי מידת האהדה לזכות חופש הביטוי
הולכת ומצטמצמת וכבר נפסק שגם בזכויות העומדות לאדם, יש לעשות שימוש בתום לב
ובזהירות.
זאת ועוד, אם המטרה היא לעמוד על זכויות כספיות/חוזיות/נזיקיות, הרי לשם כך קיים
בית המשפט ואכן התובע ניצל את זכות הגישה לערכאות, הגיש תביעה כספית שכזו ונשאלת
השאלה האם באמת היה צורך גם ב"חיסול החשבונות" מעל לדפי האינטרנט?
יובהר, לא מדובר באיזה פוסט מקרי בפורום בודד בו הוא עונה לשאלת מישהו ומדגיש
שמדובר בהתרשמותו האישית, מתוך הפרסומים, תכיפותם ומועדם עולה תמונה של רצון לפגוע
והנתבע הרי היה מודע היטב לנזק התדמיתי ולחומרתם הפוטנציאלית של הפרסומים ומכל מקום
לא כופר בכך בעדותו אך טוען כי הדברים הינם אמת.
זהו המקום לומר שהפרסומים אינם "הבעת דעה" אלא קביעת עובדות. אם היה הנתבע רושם
בפרסומים כי הוא התרשם שלא לטובה מהקורסים או מאיכותם, אם היה מפרסם שלטעמו המכללה
לא נתנה לו את הכלים להם ציפה וכיו"ב, תביעה זו הייתה נדחית עוד בשלב קדם המשפט אלא
שאין באף אחד מהפרסומים דעה או תחושה סובייקטיביות ששיתופן עם הציבור ברוב המקרים
לא ייחשב כלשון הרע או שתעמוד למפרסם הגנה, בפרסומים נשוא תיק זה יש קביעה נחרצת של
עובדות ולכן יש להראות כי העובדות נכונות.
ואכן, טענת "אמת דיברתי" מהווה את ליבו של התיק, התביעה איננה עוסקת במידת מוסריותו
של הנתבע, גם לא בסבירות מעשיו או מניעיו. משהתעקש הנתבע בחקירתו שלא לענות באופן
ישיר לשאלה האם מדובר בפרסומים קשים ומזיקים זאת כאשר נשאל אותה שאלה 3 פעמים (עמ'
36 לפרוטוקול, שורות 7-12) יש לקבוע שהפרסומים הם כאלו והם אכן כאלו שכן מדובר
בפרסומים העלולים לפגוע בעסקו של התובע ואם כך הדבר, מדובר ב"לשון הרע" בהתאם
להגדרה שבסעיף 1(3) לחוק.
אם כך, הרי יש להתמקד רק בשאלת קיומן של ההגנות לפי החוק וליתר דיוק, הגנה אחת והיא
"אמת דיברתי" ביחס לפרסומים ועל פי הסדר שבכתב התביעה:
"לא קיבלתי שום מענה ענייני"
ברמה הכללית, אין חולק כי הנתבע פנה מספר פעמים למכללה ובעלי התפקידים שבה, אין
חולק כי המכללה ובעלי התפקידים אכן ענו בחלק מהמקרים ולאחר עיון בתשובות או בתגובת
הנתבע לתשובות שקיבל, יש לקבוע כי חלק מהתשובות היו ענייניות ובמסגרתן אף עלתה הצעה
לפיה תחרוג המכללה מהמסגרת החוזית ותסתפק ב-40% משכר הלימוד הגם שלטענתה זכותה
החוזית לדרוש את מלוא השכר. המכללה גם הציעה לתובע פיצוי בדמות שעות בקורס אחר זאת
על פי גרסתו שלו (סעיף 27 לתצהירו).
בפן הכללי, ראוי להדגיש כי מענה שאיננו מספק את הנתבע או שאיננו עולה בקנה אחד עם
האינטרסים של הנתבע איננו בהכרח עונה על הגדרת הפרסום לעיל שהרי "לא קיבלתי שום
מענה ענייני" שונה מ"לא קיבלתי מענה שיספק את דרישותיי" וכיו"ב.
ומן הכלל אל הפרט, מעיון בפרסומים השונים (שחלקם בעלי נוסח זהה ומן הסתם נעשו בדרך
של "גזור/הדבק") עולה כי עניין היעדר המענה סויג רק או בעיקר (תלוי בפרסום) לעניין
הדחייה ב-5 חודשים של קורס האימון האישי ולכן את הפרסום לעיל יש לבחון במישור
ספציפי זה.
השאלה הראשונה שתישאל היא האם בכלל הייתה פניה במישור זה למכללה או למי מטעמה?
בכל שלושת המכתבים המהווים את "ת/1" ואשר מתמצתים בזמן אמת את טענותיו של הנתבע
כלפי התובעת ביחס לרצונו שלא להמשיך לקורס המאמנים אין אזכור, גם לא ברמז, לאיחור
בפתיחת הקורס, גם בשאר המסמכים והודעות המייל אין בזמן אמת ולפני פתיחת ההליכים
המשפטיים שום טענה בדבר איחור בפתיחת הקורס בכלל ובדבר אי מתן מענה ענייני בפרט.
יש מידה של סבירות גם בטיעון שבסיכומי התובעת על פיו ביקש הנתבע שלא להמשיך לקורס
האימון כ-5 חודשים לפני פתיחתו ולכן לא הגיוני היה לשלוח לו "מענה ענייני" לגבי
עניין לא רלבנטי מבחינתו וטענה זו של התובעת עולה בקנה אחד עם השתלשלות העניינים
הכרונולוגית.
אמנם התובע שהיה רחוק מלהיות עד מרשים בחקירתו הנגדית הצליח להתבלבל ולשרבב טענות
שונות על מכתבים ומענה שכפי הנראה לא היו ולא קיימים בעניין דחיית הקורס ברם דבר
אחד ברור, התובע שדאג להעלות על הכתב ובצורה מפורטת את הדברים שהציקו לו כמו גם את
דרישותיו, לא הזכיר בשום שלב רלבנטי את עניין איחור פתיחת קורס האימון האישי (ככל
שהיה "איחור"), אין בנמצא מכתב תשובה בנושא זה ואפילו כזה ש"איננו ענייני", לוח
הזמנים איננו תומך בגרסת הנתבע ולא יעלה על הדעת כי עילה כה מוצלחת וטובה לביטול
השתתפותו בקורס לא תעלה בשורת המכתבים בהם הוא מבקש או דורש זאת.
ומעבר לצורך, כלל לא הוכח שהקורס החל ב"איחור" מה גם שההסכם שבין הצדדים מאפשר
לתובעת לשנות את מועד הקורס בהתאם למספר הנרשמים ומחבריו יכול היה הנתבע לדעת בדיוק
כמה תלמידים נרשמו ומתי.
לגבי פרסום זה לא עמד הנתבע בהוכחת הגנתו.
"המכללה לא מוכרת ע"י אף ארגון מאמנים אישיים מוכר"
אין חולק שהמכללה אכן איננה מוכרת ובעיקר לא ע"י הפדרציה העולמית ICF בה התמקד
הדיון.
אין גם חולק כי בפרסומי המכללה לא כך נרשם, מה שנרשם הוא כי מר אלקובי והגב' חיו
היו חברים ב-ICF.
כיום אנו יודעים שחברותם הופסקה במועד לא ידוע עליו אין ראיה.
הנתבע צירף מכתב מ-ICF שמשקלו מוגבל ביותר, משלא הוכח כי במועד בו הוצגו הדברים
באתר המכללה לא היו ה"ה חיו ואלקובי חברים ב-ICF הרי קשה לומר שהמכללה הציגה "עצמה"
כמכללה מוכרת ע"י הפדרציה.
גם טענת הנתבע לפיה מר אלקובי טען בפניו שהמכללה מוכרת לא הוכחה ועומדת בסתירה
לעדותו בתביעה הקטנה שם אמנם טען כי הוצג לו מצג כזה ברם לא לפני הרשמתו ועניין זה
כלל לא היווה שיקול להרשמה. מר אלקובי הכחיש מצדו דחה את הטענה בדבר מצג השווא מכל
וכל.
משכך נוצר מצב בו האמרה הכללית (שהמכללה לא מוכרת) אכן נכונה אבל מיותרת לחלוטין
ומייחסת למכללה דבר שלילי לכאורה סתם כך. כבר נאמר שחצי אמת לעיתים גרועה משקר.
מצד שני, אותה תשובה שנתן ביום 10.10.13 הנתבע במסגרת פורום כלשהו לאחד הגולשים על
פיה מר אלקובי הציג בפניו מצג לפיו המכללה מוכרת ע"י ה-ICF וכי הנתבע גילה בדיעבד
שמדובר "בשקר מוחלט!" מהווה פרסום המהווה לשון הרע לגביו לא הוכחה הגנה.
"בקורס התזונה קיבלנו כ-30 שעות אקדמיות, בעוד שהיינו אמורים לקבל 50 ש.א"
כבר עתה יש לומר כי גם על פי חישוב השעות האקדמיות שערך התובע בתצהירו (על בסיס
הסילבוס של הקורס) הוא מגיע ל-44 שעות אקדמיות "ברוטו" כאשר לעמדתו יש ל"נכות"
הפסקות בין השיעורים, איחורים שונים וכיו"ב מה שמביא אותו לתוצאה הפחותה מ-40 שעות
אקדמית. 44 ברוטו או "פחות מ-40 נטו" הן עדיין לא 30 שעות אקדמיות ובאחוזים מדובר
בסטייה ממשית ממה שפורסם והרי מה שפורסם, מוגזם.
הנתבע טוען כי הובטחו לו 12 מפגשים על פני 50 שעות אקדמיות זאת ע"י התובע מר אלקובי.
עניין זה לא הוכחש ע"י מר אלקובי אשר טען כי מעבר ל-44 השעות האקדמיות על פי
הסילבוס ניתן שיעור נוסף ע"י המרצה גב' ליאת גורן וכן סיור אוכל ולכן בפועל ניתנו
50 שעות. בתיק זה לא הוגש תצהיר מטעם הגב' גורן אשר מן הסתם יכולה הייתה לשפוך אור
על האופן בו התנהלו השיעורים, היקפם, מועדי ההתחלה והסיום ואורך ההפסקות אם בכלל.
מאידך גיסא, הנתבע לא הזכיר בתצהירו קיום סיור שניתן לתלמידי הקורס כאשר העדה מטעמו,
הגב' לוי שגם היא לא הזכירה את הסיור בתצהירה, אישרה כי סיור כזה אכן ניתן (והיא
מטעמיה ותלונותיה, לא השתתפה בו).
כך גם לגבי העד השני מטעם הנתבע. מר שטרן בתצהירו לא הזכיר את הסיור ואף דבק בגרסת
ה-"30 שעות במקום 50" בעוד שבחקירתו הנגדית, התקשה מאד לתמוך בגרסה שבתצהיר, לא
יכול היה לשלול קיום 12 מפגשים ואישר שהתקיים סיור בשוק אוכל כאשר לא זכר אילו
תכנים צומצמו או הוסרו.
נראה שעל עדות מר שטרן ניתן לומר בדיוק מה שטען הנתבע בסעיף 24 לסיכומיו על עדות מר
קובי ראובני מטעם התובע ולמעשה כל העדים שהובאו מטעם שני הצדדים, היו עדים "מטעם"
על כל המשתמע מכך וממילא עדותם לא באמת נדרשת או משפיעה על ההכרעה בשאלות היסוד
בתביעה זו.
המסקנה לגבי פרסום זה היא שגם אם הובטחו 50 שעות אקדמיות, בהסתכלות על שעות לימוד "נטו"
הרי ניתנו פחות שעות ברם לא בהגזמה ובהערכה המגמתית שעלתה בפרסום.
זה המקום לציין שלא הובאו ע"י איש מהצדדים ראיות לעניין הנהוג בהערכת היקף קורסים
בשים לב לצורך לתת הפסקות בין השיעורים אם כי נוטה אני לקבל את הפרשנות המיטיבה עם
הסטודנטים על פיה יש לתת 4 שעות אקדמאיות "נטו".
האם הוכחה כאן הגנה? התשובה שלילית ולו מהטעם שכפות המאזניים מעויינות, דבר אחד הוא
לפרסם כי היקף השעות שהובטח כולל הפסקות שאינן זמן לימוד ולכן בפועל ניתנו פחות
שעות לימוד ודבר אחר הוא לפרסם מספר לכאורה מדויק והחלטי שלא ניתן להוכיחו.
מספר הפרסומים
מכאן יש לעבור לדיון בשאלה האם מדובר בפרסום אחד או במספר פרסומים.
ראשית יש לומר כי מדובר באותו נוסח או כמעט בנוסח זהה המופיע בכל פרסומים למעט אותה
תשובה מיום 10.10.13 לשאלה ספציפית שנשאל הנתבע באחד הפורומים .
לא ניתן לראות בפרסומים כ"פרסום אחד", ניחא אם היה מדובר בשרשור מתגלגל בפורום אחד
אלא שכאן הייתה פניה למספר אתרים ופורומים שאינם מהווים "לוח הודעות" אחד, הפניה
היא ולפחות לכאורה לקהלים שונים הפוקדים את אותם אתרים. מעבר לפרסום באותם אתרים
נעשה פרסום גם באמצעות מצגת מושקעת במסגרת אתר יוטיוב הפופולרי.
יש לומר שגם כוונת הנתבע עצמו לא הייתה להגביל את הפרסום אלא לגרום להפצתו הרחבה גם
בקרב מי שלא נחשף לאתרים בהם פרסם והרי הוא זה שקרא לציבור בסופם של רוב הפרסומים
לעזור לו להפיץ אותם הלאה.
קביעת גובה הפיצוי
בעניין זה לבית המשפט שיקול דעת נרחב, הפיצוי הסטטוטורי הוא פיצוי מקסימלי ללא
הוכחת נזק. נראה שאין זה סוד כי בישראל, נפסקים בחלק גדול מהמקרים סכומים הנמוכים
משמעותית מסכום המקסימום וגישה זו העולה בקנה אחד עם השקפתי לוקחת בחשבון מכלול רחב
של שיקולים הקשורים בחברה ובהוויה הישראלית, במידת הפגיעה בפועל, בהתנגשות שבין
חופש הביטוי לזכות לשם טוב וכן הלאה שיקולים.
כאשר מדובר בפרסומים אינטרנטיים, מערכת השיקולים מורכבת עוד יותר שלא לדבר על כך
שהיא דינמית מאד ונראה כי הפסיקה (ובוודאי החקיקה) אינן מצליחות לעמוד בקצב
ההתקדמות של עולם המידע והשיתוף במרשתת.
במציאות הקיימת וזו נורמה נוהגת, יכול כל אדם, גם כזה שאין לו שמץ של מושג על מה
הוא מדבר, להיכנס לכל פורום כמעט ולהגיב על כל כתבה או אמרה כמעט או "לדרג" ולבקר
כמעט כל מוצר או נותן שירות.
ברוב המקרים, איש איננו בודק את כשירות המגיבים, את האינטרסים שלהם, את ידיעותיהם
ולמעשה איש איננו בודק (כמעט) האם הם בכלל קיימים או שמדובר במישהו אחר המגיב כל
פעם בזהות שונה.
גם תרבות "השיימינג" הכתה שורש וחופש הביטוי נראה לא פעם ובעיקר באינטרנט כחופש
הגינוי.
זאת ועוד,היסוד האנונימי או אי המפגש הפיזי בין האנשים המגיבים מחד גיסא ואלו שהם
נשוא התגובה מאידך גיסא אשר מאפיינים גלישה באינטרנט זאת לצד תחושת "הביחד"
הבעייתית כשלעצמה ולצד אובססיית "השיתוף" תורמים את שלהם והתוצאה היא עולם שלם של
החלפות והבעות דעה ומידע, חלקן ראויות, מחכימות, נכונות, מסייעות ונחוצות, חלקן
רחוק מכך ובתווך תחום אפור רחב מאד.
הגם שהתרשמותי מכוונת ומניעי הנתבע בפעולותיו פורטה כבר ברישא לדיון, ההסתכלות על
ביצוע הפרסומים ותוצאת הפרסומים צריכה להיות אובייקטיבית. פרסומים כגון אלו נשוא
תיק זה הם עניין יומיומי עמו מתמודדים נותני שירות שונים. ביקורות שליליות ו"קוטלות"
מתפרסמות לבקרים לצד תשבוחות והמלצות זאת אחת אחרי השניה, באותו אתר ולגבי אותו עסק
ומוצר.
הנתבע איננו יוצא דופן ואת התנהלותו ותוכן פרסומיו אין לבדוק במנותק מהמציאות
שתוארה לעיל.
זאת ועוד, יש לתת משקל לטענות הנתבע בסיכומיו לפיהן הוא חש נפגע, הוא חש שנעשה לו
אי צדק בכך שעליו היה לשלם עבור משהו שאותו החליט לבטל ולא מן הנמנע שתסכולו הזין
את הפרסומים, את היקפם ואת נוסחם.
יש גם לתת משקל לטענות לפיהן התובע כמי שנותן שירות לציבור, חשוף לביקורת ולעיתים
המחלוקות המתגלות בינו ולבין לקוחותיו עלולות להפוך לפרסום בעל נופך פוגעני, אמנם
אינני מקבל את היישום שנעשה בסיכומי הנתבע להלכת קאנווסט (ע"א 6930/12), לא מדובר
באותה מערכת נסיבות אך אתן לרציו שבפסק הדין שם את המשקל הראוי בפסיקת גובה הפיצוי.
אשר לטענה לפיה התובע איננו הנפגע מהפרסומים, הנתבע שעמד על כך שהתובעת 2 (המכללה)
איננה ישות משפטית וביקש למחוק אותה מהתביעה (ובכך גם צדק) איננו יכול היום להיבנות
מהטענה כי אמרותיו מכוונות למכללה ולכן לא נפגע שם של אישיות משפטית. לא מתקבלת גם
טענתו לפיה התובעת הנכונה היא ישות אחרת והוכח די הצורך כי המכללה היא התובע מר
אלקובי, היא נושאת את מספר זהותו כעוסק מורשה, כך גם טוען הנתבע עצמו בכתב ההגנה.
מספר הזהות הוא המזהה את האישיות המשפטית מה גם שבפרסומים נשוא התיק יוצר הנתבע קשר
ברור בין מר אלקובי התובע ולבין המכללה ומייחס לראשון אמרות ומצגים המהווים חלק
מהפרסום. גם אם נתעלם מ"המכללה", מר אלקובי מוזכר כמי שהציג מצגים שהתבררו כלא
נכונים, כמי שמתיימר להיות חבר ב-ICF ולכן אין זה משנה אם כותרת הפרסום מופנית
למכללה או למר אלקובי הגם שמדובר באותה ישות משפטית.
המכללה איננה נושאת את מספר ת.ז. של הגב' חיו, מישור היחסים האישי/זוגי והעסקי בין
התובע לגב' חיו אינם רלבנטיים שכן כאמור, הוכח די הצורך שהמכללה נושאת את מספר
זהותו של התובע וכי שמו נקשר עמה.
מה מידת הנזק שנגרם לתובע? נכון הוא שבפיצוי סטטוטורי אין התובע נדרש להוכיח את
נזקיו, יחד עם זאת, אין ולו בדל ראיה כי בפועל גרמו הפרסומים לירידה בהיקף הנרשמים
ובוודאי אין ראיה שהפרסומים הביאו לסגירת המכללה כשנה וחצי לאחר מכן (הסיבה כפי
הנראה אישית ואחרת כפי שעלה מהעדויות).
זאת ועוד, לא ניתן להתעלם מכך שבית משפט פסק בתביעות קטנות במספר מקרים דומים כנגד
המכללה ולא צריך להרחיק, מדובר בחבריו ועדיו של הנתבע. היום כאשר כל אדם המקיש שם
באינטרנט ויכול תוך שבריר שניה לדעת על הליך משפטי הנוגע לאותו גוף ולעיתים על
תוכנו , הרי בחינת השם הטוב ומידת הפגיעה בו הופכת לבעייתית יותר.
משכך, אין להוציא את הנתבע פטור בלא כלום אך יש לפסוק במשורה, מחד גיסא, מעבר לאי
הוכחת טענות ההגנה ולקיומן של חצאי אמיתות הרי שוכנעתי כי הפרסומים לא נעשו "בשם
חופש הביטוי" אלא יותר כאקט של נקמה על כך שהתובעת לא נעתרה לדרישותיו של התובע ועל
כך שלא שעתה לאיום המרומז העולה כאמור מ"ת/1", מאידך גיסא, עניין לנו בנתבע צעיר
שהיה הצד החלש במערכת הכתבת התנאים החוזיים, משפטית היה משהו בטענותיו ולכן תביעתו
הקטנה התקבלה בחלקה, גם אם טענות ההגנה לא הוכחו כדבעי, עולה כי לפחות בעניין שעות
הלימוד נטו, המצג שהוצג לסטודנטים היה לא מדויק או לא מפורט והתובע לא הביא ראיה
היכולה לבסס מסקנה כי השעות ניתנו "נטו" חרף ההפסקות בין השיעורים וכאמור, לא ניתן
להתעלם מהנורמות הנוהגות בחברה והנוגעות לפעילות באינטרנט, לכאן ולכאן.
אשר על כן מתקבלת התביעה והנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך 13,000 ₪ בצירוף
הוצאות בסך 1200 ₪ ובצירוף שכ"ט עו"ד בסך 3000 ₪ ומע"מ בגינו, הכל לתשלום תוך 45
ימים שאם לא כן, יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.
ניתן היום, ט"ו שבט תשע"ו, 25 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.