עיקול כספים של שותף לחשבון

 השופט א' גולדברג

1.    למערער (להלן - הבעל) ולאשתו, המשיבה מס' 1 (להלן - האשה) תוכניות חיסכון משותפות וחשבון ניירות ערך משותף בבנק המשיב מס' 2 (להלן - הבנק). האשה חבה לבנק כספים. הזכאי הבנק לממש את תוכניות החיסכון וניירות הערך לשם כיסוי חובותיה של האשה לבנק?

זוהי המחלוקת שביסוד ערעור זה.

העובדות

2.    האשה וכן אחד, מרקו געפן (להלן - געפן) שהוא גיסו של הבעל, חוייבו בת.א. (ת"א) 614/82 לשלם לבנק סך -.400,000 פרנקים שוויצריים. מקורו של החוב בתביעה שטרית שהגיש נגדם הבנק. ערעורם של השניים לבית המשפט העליון נדחה (ע"א 590/82 גיברשטיין ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מג(654 (1). העילה השיטרית קמה מכך שגעפן הפקיד בבנק שיק המשוך על בנק בשוויצריה. את השיק עשה געפן לפקודת האשה, שהסבה אותו על החלק וסחרה אותו חזרה לגעפן. השיק חולל, כששלושה ימים קודם לכן העביר הבנק מחשבונו של געפן -.400,000 פרנקים שוויצריים (כערך השיק) לבנק בשוויצריה, על-פי הוראתו של געפן. מהותה של "המניפולציה הכספית" (כלשונו של השופט בך בע"א 590/82 הנ"ל) שעשו געפן והאשה בשטר לא הובהרה עד תום, אך תוצאתה הבלתי שנויה במחלוקת היא שהאשה נעשתה בעלת חוב לבנק, מכוח פסק-דין סופי שאין עליו ערעור עוד.

3.    לבעל ולאשה שלושה נכסים פיננסיים בבנק: חשבון ניירות ערך מס' 190088 (להלן - חשבון ניירות הערך); תוכנית חיסכון מס' 220904 (להלן - חיסכון א') ותוכנית חיסכון מספר 190088 (להלן - חיסכון ב'). הבעל חשש מכך שהבנק יממש את החשבונות לכיסוי חובות האשה, ולכן פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה כי יוצהר, שחשבון ניירות הערך שייך לו בלבד, ואין הבנק רשאי לממשו. כן ביקש שיוצהר כי הבנק אינו זכאי לממש מחצית מחשבונות החיסכון. התובענה כוונה נגד הבנק ונגד האשה, כשהאחרונה לא הגישה כתב הגנה ולא התייצבה למשפט.

הכרעת בית המשפט המחוזי

4.    בית המשפט קמא (השופט י' גלעדי) קיבל את התובענה בחלקה ודחה חלקים אחרים מתוכה. טענת הבעל כי האשה שימשה "אשת קש" בלבד, לא נתקבלה על דעת בית המשפט קמא. השופט המלומד קבע, כי אין לו ספק בכך כי כל החשבונות הנ"ל הינם חשבונות משותפים של בני הזוג, ועל כן זכאי כל אחד מהם, ביחסים הפנימיים, למחציתם. אך באשר לזכויות הבנק ראה השופט המלומד להבחין בין החשבונות השונים. לגבי חשבון חיסכון א' נקבע, כי לא הוכח שמדובר בחשבון מסוג "יחד ולחוד", ומחומר הראיות עולה היפוכו של דבר. לפיכך התקבלה התביעה הנוגעת לחשבון זה, ונקבע, כי הבנק זכאי להיפרע מתוכו רק כדי מחציתו. זאת לעומת חשבון ניירות הערך וחשבון החיסכון ב', לגביהם נקבע כי מדובר בחשבונות משותפים "יחד ולחוד", מהם זכאי הבנק להיפרע במלואם לכיסוי חובותיה של האשה. טענתו הכללית של הבנק, כי ניתן לחייב את החשבונות כולם בשל השיתוף הקיים בין בני הזוג בחובותיהם בכלל, ובחוב הספציפי לבנק בפרט, לא נתקבלה על דעתו של השופט המלומד, אשר לא ראה מקום לקבוע כי החיוב שנוצר בת"א 614/82 הוא חיוב הדדי.

 מכאן ערעורו של הבעל, וערעורו הנגדי של הבנק, המבקש לממש גם את חשבון החיסכון א', כולו.

שיתוף בחובות

5.    עורך הדין אלמגור, בא-כוחו המלומד של הבנק, חוזר בפנינו על הטענה כי לצד חזקת השיתוף בנכסים הקיימת בין בני זוג נשואים, קיימת גם "חזקה מקבילה ומשלימה של שיתוף בחובות. לבני זוג אחריות הדדית לחוב שנוצר על ידי מי מהם... רק חוב שהוא בעל אופי אישי מובהק לא ישא בו בן הזוג השני, כשנטל ההוכחה בעניין זה הוא על בן הזוג הטוען כי חוב מסויים יוצא מכלל החובות המשותפים".

אכן, יש לטענה זו, לפחות בחלקה, על מה שתסמוך. שכן ניתן לטעון כי כל אימת שנהנה אחד מבני הזוג ממעשה ידיו של בן זוגו, מדוע יהא שותף לרווחים בלבד, ואילו בהפסדים ובהוצאות יישא בן הזוג האחר לבדו? אם מתחלק בן הזוג האחד עם בן הזוג השני במה שזה הרוויח מעסקיו, כיוון שתרם "למאמץ המשותף" במישור המשפחתי, מדוע לא יתחלק עמו גם בהתחיבויות בהן התחייב השני למען אותו "מאמץ משותף"? בנדון זה מוצאים אנו את דבריו של השופט ברנזון בע"א 446/69 (יובל לוי, הנאמן על נכסי בצלאל גולדברג נ' שושנה גולדברג, פ"ד כד(813 (1, בעמ' 820 מול האות ג'):

"... הצדק דורש והדעה נותנת שבן-זוג אחד אינו יכול ואינו צריך להיות רק הנהנה מהשותפות עם בן הזוג השני בנכסי המשפחה, בלי לשאת גם בעול החובות שנעשו בייצור או ברכישת הנכסים או בהוצאות השוטפות של המשפחה. למשל, הלוואה שנלקחה ומשכנתה שנעשתה על נכס מנכסי המשפחה, אי אפשר להעלות על הדעת שבן-הזוג שאינו מופיע כלווה משום שהנכס רשום על שם בן-הזוג השני יוכל לפטור את חלקו מלשמש בטוחה לפרעון החוב".

בדומה ציין השופט קיסטר בע"א 677/71 (אדוארד שלמה דוד נ' לואיז דוד פ"ד כו(2) 457, בעמ' 461 מול האות ז') כי:

"כשם שאין לדרוש הוכחה לגבי נכס כלשהו הרשום על שם בן-הזוג שהוא נרכש מקופה משותפת, אלא הראיה היא על הצד הטוען שלפי טעם מיוחד הרכוש הוא משלו בלבד, כך חזקה על החובות שהם חובות משותפים עד שיבוא הצד הטוען אחרת ויוכיח כי בן-הזוג הוציא הוצאות מסוג כזה שאין לראותם כחובות משותפים"(ההדגשה הוספה).

 (כן ראה ע"א 633/71 מסטוף נ' עזבון מסטוף, פ"ד כו(569 (2, בעמ' 571 מול האות ה').

אלא שבכל פסקי-הדין האמורים סוייגה חזקת השיתוף בחובות "לחובות שנעשו בדרך הרגילה על ידי אחד מבני הזוג בתקופת קיומה של השותפות, כל זמן שהם מנהלים אורח של חיי משפחה תקינים" (ע"א 677/71 הנ"ל בעמ' 463 מול האות ה' , ההדגשה הוספה), להוציא חוב שהוא "בעל אופי אישי מובהק, ואז ייתכן שלא מן הדין ואף לא מן הצדק לחייב את בן הזוג השני בעולו" (ע"א 446/69 הנ"ל בעמ' 820 מול האות ה'). דוגמא לסוג אחרון זה של חוב הובא בע"א 677/71 הנ"ל (בעמ' 464 מול האות א') "מקרהו של בעל שיש לו מאהבת או פילגש המבזבז עליה את כספו ונכנס בחובות. ברור שבמקרה כזה אין לחייב את חלקה של האשה החוקית בנכסי המשפחה להשתתף בפרעון החובות הללו".

יישומם של עקרונות אלה למקרה שבפנינו מוביל למסקנה כי גם אם קיימת "חזקת שיתוף בחובות" בין בני זוג המנהלים משק בית משותף, עדיין נוטה הכף לעבר אי הכללתו של החוב הנדון במסגרת החובות המשותפים. מדובר בפעולה חריגה של האשה, שהוגדרה על ידי בית משפט זה (בגלגול קודם של הסכסוך) כ"מניפולציה כספית". על פני הדברים, אין חובה של האשה נחזה כאחת מ"ההוצאות השוטפות של המשפחה", כלשונו של השופט ברנזון בע"א 446/69 הנ"ל, שלגביהן הופעלה חזקת השיתוף בחובות. אכן, נפסק כי מקום בו ישנה חזקת שיתוף, כי אז גם "חזקה על החובות שהם חוenter) פים עד שיבוא הצד הטוען אחרת ויוכיח כי בן- הזוג הוציא הוצאות מסוג כזה שאין לראותם כחובות משותפים" (ע"א 677/71, שצוטט לעיל). ובמקרה דנן לא הוכיח הבעל את מהותה האמיתית של הסבת השיק על ידי האשה, ואת הגיונה ומטרתה של פעולה זו, כשהסתום בה רב על הגלוי. אולם גם אם כך הוא איני מוצא מקום להתערב בקביעתו של השופט המלומד כי מדובר בחוב אישי של האשה, כפי שמוכח, לכאורה, מנסיבותיו המיוחדות והחריגות של החוב. שכן אפילו קיימת "חזקת שיתוף בחובות", נסתרה זו במקרה דנן, והנטל עבר על שכמו של הטוען להיות החוב משותף. עניין לנו בעיסקה שערך אחד מבני הזוג, הנראית מפוקפקת על פניה, כשמאזן ההסתברויות לגביה, בהעדר ראיות לסתור, נוטה לכיוון הפעילות האישית, החריגה, ולא לכיוון של הפעילות הרגילה בחיי השיתוף. אכן טען הבנק בכתב הגנתו, כי האשה שימשה בעיסקה עם געפן רק "אשת קש" של בעלה, והוא שעמד למעשה מאחורי העיסקה, אולם במשפט לא הובאה כל ראיה הקושרת את הבעל לעיסקה, ובהתחשב באופיו המיוחד של החוב, לא מצאתי הצדקה מספקת לייחסו לבעל.

הבעלות בחשבונות

6.    טוען הבעל, כי חשבון ניירות הערך שייך לו בלבד, חרף העובדה כי הוא רשום כחשבון משותף. יצויין כי בבית המשפט קמא טען הבעל לבעלות מלאה בחשבונות כולם, אלא שבצדק דחה השופט המלומד את הטענה, ככל שהיא נוגעת לחשבונות החיסכון, שכן הדבר סותר את האמור בכתב התביעה, שם טען הבעל רק למחצית מן הבעלות בחשבונות אלה. בפנינו חוזר הבעל על תביעתו לבעלות מלאה בכספי חשבון ניירות הערך, לאחר שזו נדחתה לגופה על ידי בית המשפט קמא. לדבריו, טעה בית המשפט בכך שהסיק שיתוף בחשבון ניירות הערך מן השיתוף הכללי שמקיימים בני זוג אלה בנכסיהם, ובדירת המגורים הרשומה על שם שניהם.

איני מוצא ממש בטענה זו. הלכה פסוקה ומושרשת היא, כי חזקה על כספים המצויים בחשבון משותף, שהם שייכים לשני בעלי-החשבון, בחלקים שווים (ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב ואח' פ"ד כח(673 (2; ע"א 679/76 סלי נ' עזבון שפר פ"ד לב(785 (2 בעמ' 789 מול האות ה'; ע"א 575/78 ברנהיים נ' פרנקל פ"ד לג(137 (3, בעמ' 139 מול האות ה'; ע"א 268/81 ברעם נ' גרטי ואח' פ"ד לח(45 (2, בעמ' 48 מול האותיות ו'-ז'; ע"א 584/82 קריינר נ' דניאלי פ"ד מ(561 (1, בעמ' 565 מול האות ב'; ע"א 655/89 מטלון נ' כץ פ"ד מה(845 (3 בעמ' 848 מול האות ז'. כן ראה חוק המיטלטלין, תשל"א-1971, סעיף 9(ב); חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 סעיף 59(ב)). את כוונת השיתוף אין צורך להוכיח בראיות חיצוניות, אלא הטוען לבעלות מלאה בחשבון משותף - עליו הראיה. עצם פתיחתו של חשבון משותף מצביעה על כוונת שיתוף, ולא הובאה על ידי הבעל כל ראיה המצדיקה התערבות במסקנתו של השופט המלומד, כי גם חשבון ניירות הערך, כמו תוכניות החיסכון, מצוי בבעלות משותפת של שני בני הזוג בחלקים שווים. הבעל אף לא מצא לנכון להעיד את אשתו, ובצדק נדחתה טענתו לבעלות מלאה בכספי חשבון ניירות הערך.

7.    בדין נדחתה גם טענת הבעל, כי האשה אינה שותפה בחשבון החיסכון ב', שכן החשבון רשום על שמו ושם בתו רחל. לא רק שהרישום על שם הבת הוסבר כטעות קולמוס (עדותו של מנהל הסניף מר זילברשטיין, אשר זכתה לאמון בית המשפט קמא), שתוקנה אחרי כן, אלא שטענה זו גם סותרת את האמור במפורש בפרשת התביעה, בה טען הבעל כי "תוכניות חיסכון אלו הנן על שם התובע והנתבעת מס' 1 (האשה - א.ג.) ושייכות לשניהם" (סעיף 4 לכתב התביעה). בשום שלב לא ביקש הבעל לתקן את כתב התביעה, ודי בכך כדי למונעו מלשוב ולהעלות בפנינו את הטענה בדבר בעלותה של הבת רחל בחשבונות ולהרחיב עליה את הדיבור בסיכומיו, תוך ציונה כאחת השאלות העיקריות המתעוררות בערעור זה.

8.    לאור התוצאה הסופית אליה הגעתי, איני רואה צורך להכריע במחלוקת העובדתית הקיימת בין בעלי-הדין, בשאלה האם מדובר בחשבונות מסוג "משותף", או מסוג "משותף ונפרד". שכן גם אם אניח, לטובת הבנק, כי טעה בית המשפט קמא, והחשבונות כולם הם מסוג "יחד ולחוד" (משותף ונפרד), עדיין אין הוא רשאי להיפרע אלא כדי מחציתם, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

קיזוז חשבון משותף כנגד חוב של אחד השותפים

9.    מדרך טעונו של הבעל עולה הסכמה, כי בנק רשאי לממש תכנית חסכון או פקדון של חייב לכיסוי חובו של אותו חייב לבנק. כיוון שכך, נצא אף אנו מאותה נקודת הנחה (ברוח זו ראה גם: ,J.M. HOLDEN "THE LAW AND PRACTICE OF BANKING" (3RD ED., 1982, VOL I) P. 48-52, אם כי שם מדובר על שני חשבונות בנק, ולא על חשבון קרדיטורי מול חוב שאיננו נובע מחשבון, אלא מעיסקה שטרית).

השאלה המתעוררת היא, אם כן, האם ניתן לבצע מימוש דומה גם כשמדובר בתכנית חסכון או פקדון, שאינם של החייב בלבד. בעניין זה, קיימות אסמכתאות סותרות. H.L. HARTבספרו "THE LAW OF BANKING" (LONDON 4TH ED. 1931) סבור כי קיזוז שכזה איננו אפשרי, אלא אם כן החשבון המשותף שייך למעשה במלואו לחייב שאת חובו האישי מבקשים לקזז:

"WHEN A PERSON HAS AN ACCOUNT IN HIS OWN NAME, AND HAS ANOTHER IN THE JOINT NAMES OF HIMSELF AND A SECOND PERSON WITH THE SAME BANKER, UPON THE BANKRUPTCY OF THE LATTER THE ONE ACCOUNT CANNOT BE SET OFF AGAINST THE OTHER, UNLESS THE PERSON HAVING THE SOLE ACCOUNT IS SOLELY INTERESTED IN THE BALANCE OF THE JOINT ACCOUNT, SO THAT EQUITY WOULD HAVE COMPELLED THE OTHER PERSON, WITHOUT IMPOSING ANY TERMS OR DIRECTING ANY ENQUIRY, TO TRANSFER THE ACCOUNT INTO HIS NAME ALONE." (VOL I P. 309-310).

דרישה דומה לזהות בצדדים מוצאים אנו בארצות הברית:

"... A BANK HAS NO RIGHT TO SET OFF AGAINST A DEPOSIT IN THE NAMES OF TWO PERSONS OR THE SURVIVOR OF THEM A DEBT DUE FROM ONE OF THEM, SAVE TO THE EXTENT TO WHICH ITS DEBTOR IS SHOWN TO BE THE ACTUAL OWNER OF THE MONEYS DEPOSITED ..." (10 AMERICAN JURISPRUDENCE (2ND. ED. 1963) P. 638).

על אותו רעיון חוזרים באנגליה:

"WHEN ACCOUNTS ARE MAINTAINED IN DIFFERENT NAMES SO THAT THE REQUIREMENT OF MUTUALITY IS PRIMA FACIE LACKING, THERE MAY BE AVAILABLE AN EQUITABLE SET OFF WHEN A CREDIT BALANCE IS REALLY AND TRULY THE PROPERTY OF ONE PERSON, IN THE NAME OF ANOTHER, WHO IS INDEBTED TO THE BANK ON SOME OTHER ACCOUT. EQUITABLE SET OFF WILL BE AVAILABLE IN SUCH CIRCUMSTANCES ONLY IF THE COURT, WITHOUT ANY TERMS OR ANY FURTHER INQUIRY, WOULD OBLIGE THE NOMINEE OR TRUSTEE TO TRANSFER THE ACCOUNT INTO THE NAME OF THE TRUE BENEFICIAL OWNER" (HALSBURY'S LAWS OF ENGLAND (4TH. ED. 1989, VOL 3(1) P. 170-171))

יחד עם זאת קיימים גם מקורות הסוברים כי ניתן לבצע קיזוז גם כשאין החייב הבעלים האמיתי של מלוא החשבון המשותף: PAGET'S LAW OF" BANKING" (TENTH ED., 1989) P.509. דברים מפורשים ברוח זו אמר פרופסור ELLINGERבספרו (MODERN BANKING LAW" (OXFORD, 1987".

בעמ' 152 הוא מציג את השאלה:

"... IS THERE ROOM FOR A COMBINATION OF ACCOUNTS IF ONE IS A PERSONAL ACCOUNT AND THE OTHER A JOINT ACCOUNT?"

בתשובה הוא מזכיר פסק-דין קנדי בו נדונה שאלה הקרובה לזו הניצבת בפנינו .ATA) (HILL V. BANKER OF HOCHELAGA [1921] 3 WWR 430.(SUP. CT. באותו מקרה נפתח חשבון משותף על שם בני זוג נשואים. הבעל הפקיד את הסכום הראשוני. מאוחר יותר הודיעה האשה לבנק כי מקור כספי ההפקדה הראשונית הוא בתמורה שנתקבלה ממכירת נכסים שהיו שלה. הבנק ביקש להשתמש בכספי החשבון המשותף לכיסוי חובות הבעל שנוצרו עקב פעילות אישית שלו (ערבות שנתן) בחשבון נפרד. נפסק, כי הבנק זכאי לקזז כל חוב של הבעל שנוצר בטרם ידע הבנק על מקורם האמיתי של הכספים בחשבון המשותף. חוב שנוצר אחר כך יכול להיות מכוסה רק באמצעות חלקו של הבעל בחשבון המשותף, ולא באמצעות יתרת החשבון כולה. פרופ' ELLINGERמותח ביקורת על תוצאה זו בסוברו כי בלי תלות בשאלה מי הפקיד את הכספים, חב הבנק את הסכומים לשני בני הזוג יחד ולחוד. כל אחד מבעלי החשבון רשאי למשוך את הסכום כולו, ואין הבנק זכאי לסרב לפעולה זו גם אם הוא יודע כי הדבר נעשה בידי מי שאינו הבעלים האמיתי של הכסף. לפיכך,

"THE SAME PRINCIPLE CAN BE APPLIED BY ANALOGY TO THE BANK'S RIGHT TO COMBINE A JOINT ACCOUNT WITH THE PERSONAL ACCOUNT OF ONE OF THE JOINT DEPOSITORS. IF THE DEPOSITOR IN QUESTION HAS THE RIGHT TO DRAW CHEQUES ON THE ACCOUNT ON HIS OWN, IT CAN BE ASSUMED THAT HE ALSO HAS THE POWER TO TRANSFER MONEY FROM THE JOINT ACCOUNT TO HIS OWN OVERDRAWN ACCOUNT ... THE BANK, THEREFORE MAY JUSTIFIABLY ASSUME THAT THE AMOUNT STANDING TO THE CREDIT OF THE JOINT ACCOUNT IS AVAILABLE TO EITHER DEPOSITOR, AND THAT IT IS SUBJECT TO A RIGHT OF SET-OFF IN RESPECT OF SUCH A DEPOSITOR'S PERSONAL ACCOUNT" (SUPRA AT P. 153).

 הינה כי כן, לשאלה פנים לכאן ולכאן, וניתן למצוא הצדקות לכל אחד מן הפתרונות המנוגדים. מחד גיסא, אין הדעת נוחה מן האפשרות כי תיפגענה זכויותיו של שותף אחד בשל פעילותו האישית החריגה של שותפו, במיוחד כאשר השותף ה"תמים" מתנגד ומוחה מראש על הפגיעה בזכויותיו. מנגד, כפי שמציין פרופ' ELLINGER, במקרה בו זכאי כל שותף למשוך בכל עת את מלוא הסכום, הרי ממילא יכול כל אחד מן השותפים לפגוע בזכויותיו של האחר כלפי הבנק, וההתחשבנות תעשה במישור היחסים הפנימיים שביניהם. לפיכך, אם רשאי הבנק לשלם לכל אחד מן השותפים את מלוא הסכום, מדוע לא יוכל לבצע את התשלום בדרך הקיזוז? האם אין לומר, כי מי שבחר לנהל את ענייניו הכספיים במסגרת חשבון משותף, נטל על עצמו מראש את הסיכון כי השותף השני יוכל לגרוע בכל עת מזכויותיו כלפי הבנק?

10.  אשר לדין הישראלי בשאלה זו סבורני כי יש להבחין בין תחום החיובים לבין תחום הקניין. כשמדובר בניירות הערך, המצב פשוט למדי: היחסים בין הבנק והלקוח אינם יחסי לווה-מלווה, אלא של מפקיד-שומר, או על בסיס נאמנות. הבנק לא קיבל כספים שהלוו לו בעלי החשבון, והוא רק מחזיק בניירות הערך עבור הלקוח, המפקיד.

לפיכך, במקרה של חשבון משותף בניירות ערך, תחולנה הוראות השיתוף שבחוק המיטלטלין, תשל"א-1971. על המבקש להפרע מקניינו של אחר, שאיננו בעל חובו, להצביע על הזכות מכוחה הוא מבקש לעשות כן. משלא הובאה על ידי הבנק כל ראיה בדבר תנאים מיוחדים בחשבון ניירות הערך, המאפשרים לבנק ירידה לנכסי שותף אחד, לשם כיסוי חובות אישיים של האחר, חל העיקרון הכללי לפיו זכאי נושה להיפרע מנכס של החייב המצוי בבעלות משותפת רק כדי חלקו היחסי של החייב בנכס (השווה: ע"א 75/79 אברהמי נ' ישראלי ואח' פ"ד לב(216 (2, בעמ' 223-222).

מורכב יותר הוא המצב ככל שמדובר בתוכניות החיסכון. כאן עניין לנו ביחסי לווה ומלווה, מאחר שמדובר בחשבון משותף קרדיטורי (ע"א 323/80 אלתית נ' בנק לאומי לישראל פ"ד ל"ז(679 ,673 (2 מול האות ג). זוהי הלוואה שנתנו השניים, הבעל והאשה, ללווה, שהוא הבנק. כלומר, עניין לנו בנושים במשותף, המוסדר בסעיף 59(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע:

"שניים שמגיע להם חיוב אחד, חזקה שכל אחד מהם רשאי לדרוש את קיומו, ובלבד שלא ייפרעו מהחייב יותר מן המגיע ממנו; החייב רשאי לקיים את החיוב כלפי אחד הנושים לפי בחירתו, כל עוד לא ניתן פסק-דין לטובת הנושה האחר".

האם זכאי החייב, הבנק, לקיים את חיובו כלפי אחד הנושים (במקרה זה, האשה) על דרך של קיזוז חוב אחר, כדי שווייה של תוכנית החיסכון?

שאלת כוחו של החייב לקיים את מלוא חיובו לאחד הנושים במשותף, נדונה לא מכבר בע"א 717/88 (חיים רוכורגר חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' (ריסקין) מילר ואח' פ"ד מה(2) 284). קבענו, כי החזקה האמורה ברישא של סעיף 59 הנ"ל מוסבת גם על הסיפא שבו, דהיינו, כי רק חזקה היא, שאינה חלוטה, כי החייב רשאי לקיים את החיוב כלפי אחד הנושים, לפי בחירתו (ראה שם בעמ' 292 מול האות ב'). החייב רשאי להפטר מחיובו בכך שהוא מקיימו כלפי אחד הנושים, כל עוד לא מובעת התנגדות מצד יתר הנושים. משמובעת התנגדות כזו, שוב "אין החייב רשאי להענות לדרישתו של אותו נושה כי יקיים כלפיו את החיוב, ואין החייב רשאי מיוזמתו לקיים את החיוב כלפיו - שכן במקרה כזה נסתרה החזקה" (שם בעמ' 292 מול האות ג').

11.  יישומו של כלל זה לענייננו מוביל למסקנה, כי במקרה דנן נסתרה גם נסתרה החזקה לפיה רשאי החייב לקיים את החיוב כלפי כל אחד מן הנושים במשותף. אין לך התנגדות מפורשת יותר מזו שהביע הבעל, משעתר לבית המשפט להצהרה על כך כי אל לו לבנק לממש את חלקו שלו בחסכונות לכיסוי חובותיה של האשה. מכאן שבמצב דברים רגיל, רשאי כל אחד מבעלי חשבון חיסכון משותף ונפרד (יחד ולחוד) להורות לאן יועבר התשלום כשמגיע מועד הפרעון, ואף הבנק רשאי מיוזמתו לקזז את הסכום כולו כנגד חובו של אחד השותפים לבנק. אך זאת, כאמור, רק כל עוד לא מובעת התנגדות לכך מצד השותף השני. בענייננו לא הביא הבנק כל ראיה על התנאה מיוחדת, או על תנאים מיוחדים שנקבעו בתוכניות החסכון, מעבר לדין הכללי, המאפשרים לו לקזזן כנגד חובות של אחד השותפים. במצב דברים זה תחול ההלכה הכללית, לפיה יכול אחד הנושים להביע התנגדות לפגיעה בזכויותיו הנוצרת מקיום החיוב כלפי הנושה האחר, ומאותו רגע שוב אין החייב בן חורין להתעלם מהתנגדות זו (השווה: ה"פ (י-ם) 3086/85 טייטלבוים נ' בנק צפון אמריקה פס"מ תשמ"ז (ג) 212).

ער אני להלכה שנפסקה בע"א 704/76 (חביב נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ ואח' פ"ד לא(243 (3), לפיה יכול נושה לעקל את מלוא סכום הפיקדון בגין חוב של אחד השותפים, כשהבנק חב את מלוא סכום הפיקדון גם בנפרד לכל אחד מן השותפים לחשבון, ובמקרה כזה יעביר הבנק את מלוא הסכום לנושה המעקל. אלא שבאותו מקרה דובר על חשבון עובר ושב, בו נתנו בעלי החשבון הוראה לבנק לכבד כל משיכה שנעשית על ידי כל אחד מהם לחוד. או אז על הבנק לכבד שיקים שמשך אחד השותפים מתוך יתרת הזכות, גם כשידוע לו כי השותף השני מתנגד לכך.

זאת עקב טיבו של חשבון עובר ושב, והצורך להבטיח באמצעותו חיי מסחר תקינים. מצב זה שונה, מלכתחילה, מן הסיטואציה אותה מסדיר סעיף 59 לחוק החוזים, שכן כלול בו ויתור מראש של כל שותף על זכותו להתנגד לקיום החיוב כלפי שותפו האחר. כך יש להבין גם את הדברים שצוטטו לעיל מפי פרופ' ELLINGER, המוסבים אף הם על סיטואציה של חשבון עובר ושב משותף. אכן מרגע שכל יתרת הזכות בחשבון עומדת לשימושו המיידי והבלעדי של כל אחד מן השותפים, וכל אחד מהם אף ויתר למעשה על זכותו להתנגד לנטילתה על ידי האחרים, כי אז רשאי הבנק לפרוע את הסכום כולו לידי כל אחד מן השותפים, וממילא זכאי הוא לקזז כנגד חוב של אחד מהם את יתרת החשבון כולה. על מקרה כזה נאמר, כי כשם שנטל על עצמו כל שותף את הסיכון שחברו יעשה בחשבון כבתוך שלו, כך צריך הוא לקחת בחשבון את האפשרות שכל סכום המצוי בחשבון יזקף כנגד חוב של השותף האחר. אולם במקרה כגון זה שלפנינו, כשמדובר בחשבון חסכון שמטבעו אינו בעל אופי מסחרי דינמי, וכשלא הובאה ראיה על הסכמה למשיכה על ידי שותף אחד בלבד, אין הבנק יכול להיפרע אלא כדי מחצית מסכום הפקדונות לשם כיסוי חובה של האשה, עקב התנגדות הבעל, משקבענו כי החוב בו עסקינן הינו חוב אישי שלה.

התוצאה היא כי יש לקבל את הערעור בחלקו, ולהצהיר את ההצהרה המבוקשת על ידי המערער (הבעל) כך שהיא תחול על מחצית שלשת החשבונות המפורטים בכתב התביעה, כשאת המחצית הזו לא יהא הבנק זכאי לממש לכיסוי חובותיה של האשה. הערעור שכנגד נדחה. נוכח עמדותיו הסותרות של המערער בשאלות העובדתיות, לא הייתי עושה צו להוצאות.  

השופט י' מלץ

אני מסכים.

 השופט ש' לוין

1.    לדידי ספק רב מאד הוא אם חזקת השיתוף בנכסים חלה, בנסיבות המקרה שלפנינו, בהיפוך דברים, גם על חזקת השיתוף בחובות כשאין מדובר בחייב שפשט את הרגל או ביחסים הפנימיים שבין בני זוג אלא בקביעת הלכה שבאה לזכות נושה מן ההפקר בחייב נוסף. בהעדר נתונים על מועד נישואי הבעל והאשה גם אין קיימים נתונים מספיקים כדי לקבוע אם חוק יחסי-ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 חל ומה גורל הילכת חזקת השיתוף בנכסים או בחובות בנסיבות המקרה שלפנינו. גם לא הוברר לי על מה מבוססת הטענה שהלכת השיתוף בחובות יוצרת דווקא חיוב סולידרי של החייב ואשתו כלפי הנושה.

טענת הקיזוז לא הועלתה לדיון לא לפני בית המשפט המחוזי ולא לפנינו ולפיכך אין, לדעתי להיזקק לה; לדעתי אין קשר הכרחי בין השאלה אם חשבונות לקוח בבנק המצויים בחובה ובזכות (כשאחד מהם משותף לחייב ולאחר) ניתנים לקיזוז לבין השאלה שלפנינו. לדעתי גם אין קשר בין צורות החיוב של חייבים כלפי הנושה (ביחד, לחוד או "ו/או") לבין הסוגיה של ריבוי נושים.

2.    חזקת השיתוף במיטלטלין הנזכרת בסעיף 9(א) לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971, חלה, בשינויים המחוייבים, גם על זכויות מכח האמור בסעיף 13(א) לאותו חוק ואין להבדיל לענין זה בין נכסים מוחשיים לבין חובות; אך במקרה שלפנינו אין צורך להיזקק לחזקות משום שהוכח שנכסי בני הזוג משותפים המה: ראה פסק הדין המוצג נ/2; גם אם בחזקות עסקינן, כבר נפסק שלענין זה אין נפקא מינה בין נכסים אישיים לבין נכסים מסחריים: ע"א 488/89, פד"י מ"ד(297-299 ,293 (4. לפיכך, משהוכח שהזכויות בכל אחד מהחשבונות שבנידון הן בבעלות משותפת אין הבנק יכול לתפוס אלא מחצית מהזכויות שבכל חשבון.

3.    מטעמים אלה אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי הנכבד השופט גולדברג.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' גולדברג.

ניתן היום, יז' באלול תשנ"ב (15.9.92).