פסק דין דוד נגד דוד

אדוארד שלמה דוד

נגד

1. לואיז דוד

2. עירית תל אביב-יפו

8.8.72

לפני השופטים ברנזון, ויתקון, קיסטר

   פסקי-דין ישראליים שאוזכרו:נ

ע"א 446/69- יובל לוי, הנאמן על נכסי בצלאל גולדברג נגד שושנה גולדברג; פד"י, כרך כד (1) ע' 813, 820.

ע"א 135/68- טובה בראלי, ואח' נגד מנהל מס עזבון, ירושלים;  פד"י, כרך כג (1), ע' 393, 396.

ע"א 253/65- זהבה בריקרנגד ישראל בריקר וערעור שכנגד;  פד"י, כרך כ (1), ע' 589, 597, 599.

 פסק דין

 השופט קיסטר:ו ערעור זה מופנה כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי אשר הורה לחלק את הסך של 110,000 ל"י שנקבעו כפיצויים עבור הפקעת חלקה 488 בגוש 6212 שווה בשווה בין בני-הזוג. ודחה את בקשתו של המערער לנכות מסכום זה, לפני החלוקה, את הסך של 70,000 ל"י שהוא לפי טענתו של המערער סכום חובותיו.

המדובר הוא בבעל ואשה שהם המערער והמשיבהשלפנינו. אשר זה 8 שנים אין השלום שורה ביניהם אך חיים הם תחת קורת גג אחת. השניים הם בעלי נכסים שחלק מהם רשומים על שם הבעל וחלקם רשומים על שם האשה.

המגרש האמור רשום על שמו של הבעל והופקע על-ידי העיריה. אשר מוכנה לשלם למערער פיצויים בהתאם לסעיף 9 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, בסך של 110,000 ל"י.

אשתו של המערער - המשיבה - תבעה את מחצית סכום הפיצויים שישתלמו מהפקעת הנכס האמור. וזאת מכוח הסכם מכללא הכרוך בנישואין והמחייב שיתוף הנכסיםשבין בני-הזוג.

הבעל, שתחילה הכחיש הסכם לשיתוף נכסים, טען בתצהירו ב-המ' 5095/71שאם אמנם הרכוש משותף, יש לחייב את האשה להשתתף גם במחצית סך החובותאשר הוא שקע בהם והמגיעים לסך של 70,000 ל"י. יצויין, שבערעור לפנינו זנח הבעל לגמרי את הטענה שאין כלל שיתוף נכסים.

 השופט המלומד בבית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי קיים שיתוף נכסים בין בני-הזוג ועל-כן הנכס האמור הינו נכס משותף אשר לאשה זכות למחציתו, ובעקבות זאת זכאית היא למחצית סך הפיצויים המגיע למערער עבור הפקעת הנכס.

 טענת הבעל שיש לנכות מחצית סכוםהחובות. העולים לסך 70,000 ל"י, מחלקה של האשה בסכום הפיצויים נדחתה על-ידי השופט המלומד וכאמור כנגד דחייתה של טענה זו מכוון הערעור.

הבעיות שהתעוררו כאן נעוצות בנסיון של אחד מבני-הזוג לא לחכות לחלוקת הרכוש המשותף באופן כולל, אלא להוציא נכס מסיים מכלל הנכסים ולחלקו מבלי להתחשב בחשבונות אחרים. אולם לפי דעתי לא זו הדרך.

קיים הבדל גדול בין שיתוף בנכס מסוים הרשום על שם השותפים שם רשאי כל שותף להעביר את חלקו באותו נכס בלי הסכמת שותפו, לבין שותפות בעסק או במכלול ענינים ונכסים. במקרה האחרון שותף אחד אינו יכול להעביר לזולתו נכס פלוני מנכסי השותפות אלא לכל היותר חלקובשותפות כולה, היינו במכלול הרכוש המורכב מזכויות וחובות. על-כן שונות דרכי הפירוק של שותפות לפי מהותה.

אם מדובר בשותפות בעסק או במכלול נכסים. החלוקה היא בדרך פירוק השותפות כולה כשהצעד הראשון הוא תשלום חובות השותפות; אחרי עריכת החשבונות מחלקים היתרה בעין או על-ידי איזון חשבונות בין השותפים.

בחוקי הארץ מצינו דוגמה לכך בשותפות לפי פקודת השותפויות(בסעיפים 46-47) ובחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (סעיפים 1 ו-107); כן הוצע גם כהצעת חוקיחסי ממון בין בני-זוג, תשכ"ט-1969 (הצעות חוק, 319, ע' 333 ואילך), כאשר ההסדר בין בני-הזוג הוא בדרך של "איזון משאבים".

לפי טענת המשיבה, כפי שנתקבלה על-ידי בית המשפט, השותפות היא כללית בכל

 הנכסים וככל הענינים, שותפות כזאת נקראתכמשפט הרומי ‎SOCIETAS OMNIUM BONORUM

 ולפי טענותיה אין חשיבות על שם מי נרשםנכס כלשהו; שותפות כללית כזאת היא יותר רחבה מאשר שותפות מסחרית או עזבון שלו יורשים רבים. בשותפות כזאת בין בני-הזוג

ישנה לבני-הזוג קופה משותפת וכל הכספים מוצאים על-ידי שני בני-הזוג, והנכסים, אפילו נרשמו על שם אחד מבני-הזוג, הם נכסים משותפים ונובע מכךשגם החובות, אפילו אחד מהם בלבד התחייב, הם חובות משותפים. במקרים שנכס פלוני רשום על שם אחד מבני-הזוג מתעוררת בדרך כלל השאלה כלפי חוץ במכירת נכס על-ידי בן-הזוג שעליו רשום הנכס ללא הסכמתו של בן-הזוג האחר; ולגבי החובות עלולה להתעורר שאלה אם לנושה זכות תביעה ישירה כלפי בן-הזוג אשר לא התחייב.

במקרה שלנו אין בעיה של זכויות וחובות של בני-הזוג כלפי צד שלישי או של צד שלישי כלפי בני-הזוג אלא בינם לבין עצמם.

הבעיה היא, אם רשאי בן-זוג לבקש לחלק מחיר של אחד מנכסי השותפות ולדחות מעצמו את הדרישה לתשלום חובות למועד יותר מאוחר. מן האמור נובע כי בשותפות המתייחסת למכלול נכסים, זכויות וחובות אין שותף רשאי לדרוש חלוקת נכס אחד בלבד, אלא רשאי לדרוש לפרק את השותפות ולקבל חלקו ביתרת הרכוש אחרי תשלום חובות השותפות; ועל-כל-פנים. כאשר מבקש להוציא נכס אחד מכלל השיתוף, אינו יכול לעשות זאת לפני שישולמו כל חובות השותפות, שזהו הצעד הראשון שכל שותף רשאי לעמוד עליו. רק באין חובות לשותפות ואין התחשבנות בין שותפים ניתן לחלק נכס נכס. המערער לא התנגד לחלוקת מחיר המגרש האמור אלא ביקש שכבר בשלב זה ינוכו החובות מן הפדיון של הנכס, והצדק אתו. מעשה של חלוקת נכס אחד מתוך מכלול השותפות לא זו בלבד שמביך וגורם לריבוי הליכים משפטיים בין השותפים, אלא דרך כזו גם אינה צודקת; אם נרשה זאת, עלול להיווצר מצב שותף אחד יטול רק את האקטיב והשני יישאר עם הפסיב, ויתר-על-כן, הנושים יכולים להישאר ללא כיסוי.

במקרה דנא מומש נכס במחיר של110,000 ל"י. אם חובות השותפות הם בסך 70,000 ל"י כפי שטוען המערער, היה יוצא, שהמשיבה תקבל 55,000 ל"י במלואם במזומנים והם יהיו רכושה הפרטי הנפרד ואילו המערער אמנם יקבל גם הוא אותו סכום אבל ממנו עליו לשלם החובות העולים על אותו סכום, כך שיישאר ללא פרוטה.

 גם הנושים שהיו להם סיכויים להיפרע מן הנכס הרשום על שם המערער יישארו בחלקם ללא פרעון. אין זה מן הצדק ואף מנוגד לעקרון השוויון בין השותפים ששותף אחד יישאר ללא פרוטה ועם חובות לנושי השותפות והשותף השני ישלשל לכיסו 55,000 ל"י כרכוש נפרד שלו. ברם, בקביעה זו שיש לשלם תחילה חובות השותפות לא יצאנו ידי חובתנו, כי עלינו לעמוד גם על השאלה מה הם החובות שיש לראותם כחובות משותפים של בני-הזוג.

החובות העשויים להיות מובאים בחשבון יכולים להשתרע על כל תחום שהוא.

 כפי אומר השופט ברנזון בפסק-דין לוי נגד גולדברג:נ ע"א 446/69, (בע' 820):ב

"..... הצדק דורש והדעה נותנת שבן-זוג אחד אינו יכול ואינו צריך להיות רק הנהנה מהשותפות עם בן-הזוג השני בנכסי המשפחה. בלי לשאת גם בעול החובות שנעשו בייצור או ברכישת הנכסים או בהוצאות השוטפות של המשפחה."

והוא ממשיך וכולל בחובותאלו:ו

"..... נוצר חוב לצורך רכישת נכס מנכסי המשפחה, או לניהול עסק מעסקי המשפחה, או לסיפוק צרכי המשפחה. אף שהדבר נעשה בשמו של אחד מבני-הזוג בלבד....."

מכאן, שהכלל הוא כי בחשבון הרכוש המשותף יובאו גם חובות כלליים ולאו דוקא הקשורים לנכס מסויים. טעמם של הדברים מובן. לא הרי שותפות בנכסמסויים כהרי שיתוף כללי בנכסים.

בשיתוף בנכס מסויים החשבונות והחובות מוגבלים לאותו נכס; בשיתוף כללי בין בני-הזוג. כאשר כל הכנסות בני-הזוג מכל סוג נכנסות לקופה משותפת, וכל רכישת נכסים היא משותפת. ואף כל העסקים מתנהלים על חשבון משותף של שני בני-הזוג, וכן הוצאות המשפחה משתלמות מאותה קופה משותפת, הרי בדרך כלל כל החובות הם חובות משותפים - לפחות ביחסים בין בני-הזוג - והם מוטלים עליהם בחלקים שווים.

ברם, ייתכנו חריגים. דוגמה להוצאות כאלו הן הוצאות שהוצאו בהפרת נאמנות כגון הוצאות הבעל להחזקת פלגש. דוגמה אחרת, יכול להיות שלאחדמבני-הזוג או לשניהם גם רכוש שהוא רכוש פרטי נפרד ואז ההוצאות על אותו נכס חלות רק על בן-זוג בעל הנכס, ואינן הוצאות השותפות.

יש ולפי שיטת משפט מסויימת מה שאחד השותפים הרוויח ממעשה עבירה לא נכנס לרכוש השותפות וגם הוצאות בקשר לאותו מעשה (קנסות וכו') אינן חובות השותפות.

 כאן לא טענה המשיבה כי למערער איזה נכס שלפי ההסכם ביניהם הוא נפרד ושהכנסות ממנו הן שלו בלבד, וכן לא טענה שום טענה מפורשת שהמערער הוציאהוצאות מסוג כזה שאין להוציאן באופן סביר מקופת בני-הזוג.

נראה לי שבמקרה כגון דנא, כאשר השותפות היא כללית לגבי כל הנכסים, אין לדרוש מאת אחד מבני הזוג יותר מאשר להוכיח כי חייב כספים, ומהו הסכום שהוא חייב, ואין לדרוש ממנו הוכחה מה מקור החוב; כשם שאין לדרוש הוכחה לגבי נכס כלשהו הרשום על שם בן-הזוג שהוא נרכש מקופה משותפת אלא הראיה היא על הצד הטוען שלפי טעם מיוחד הרכוש הוא משלו בלבד, כך חזקה על החובות שהם חובות משותפים עד שיבוא הצד הטוען אחרת ויוכיח כי בן-הזוג הוציא הוצאות מסוג כזה שאין לראותם כחובות משותפים.

יצויין כי במקרה כגון דנא אין זה מעשי או צודק לדרוש להוכיח בדיוק מהו מקור כל חוב וחוב. הצדדים נישאו בזמן שרכושם פעוט, במשך זמן הנישואיןגדל רכושם עד כי מחיר אחד הנכסים בלבד שהושג בהפקעה הוא 110,000 ל"י. הדעת נותנת כי אנשים העושים עסקים ורוכשים נכסים נכנסים לחובות, ומגלגלים חובות שכמעט אי-אפשר לעמוד על השתלשלותם. כאן השיתוף משתרע על תקופה העולה על עשרים שנה וכיצד ניתן לעקוב אחרי כל חובותיו ואיך התגלגלו הדברים עד שהגיע לחוב כזה.

 אפילו היו עסקים שנגמרו בהפסד, אין בן-זוג אחד יכול לדרוש כי הוא יהיה שותף רק בעסקים שבסופם הכניסו ריווח ובן-הזוג השני אחראי לבדו בעסקים שהיההפסד בהם, אלא-אם-כן הוסכם כך מראש או שהשיתוף היה בתנאי כזה שהשיתוף אינו כללי וכי לא יחול על עסקים ונכסים מסויימים או מסוג מסויים; אך כאן אין טענה כזאת.

 לשופט המלומד היתה גישה אחרתואלה דבריו בפסק-דינו:נ

"לא נראה לא שהוצאות אלה הן הוצאות על נכסים וגם נרמז לפני בחקירה הנגדית בצורה חזקה שהבעל עמד אולי בהוצאות אישיות בלתי- רגילות."

דברים אלה אינם מספיקים כדי להצביעעל מסקנה שאין על האשה להשתתף בחובות אלו.

ראשית, כאמור, גם אם מטרת החובות לא היתה הוצאות על נכס פלוני, אין בכך כדי לפטור את האשה, שהרי כפי שצויין, החובות יכולים להתפשט בין אם הרוויחבין אם הפסיד בעסקים המנוהלים על-ידי המערער.

שנית, התרשמותו של השופט מן העובדה שנרמז לפניו על-ידי בא-כוח האשה בחקירה הנגדית היא יותר מדי קלושה ומעורפלת כדי שתהווה בסיס למסקנתו, ועל- כל-פנים אין היא יכולה לבוא במקום ראיה. עיינתי בפרוטוקול של החקירה הנגדית ולא מצאתי אף רמז לכך שכאילו נטען שהיו לבעל הוצאות אישיות בלתי-רגילות, או הוצאות אחרות שלפי ההסכם או לפי הדין אין לראותם כחובות בני-הזוג.

במצב זה היה לקבל את טענת הבעל שיש לנכות מסכום הפיצויים סך 70,000 ל"י כדי לשלם את החובות שפירטם, אך המשיבה מכחישה גם קיום החובות, והשופט המלומד לא קבע ממצא ברור אם משוכנע שהמערער חייב סכום כזה. המערער ביקש אמנם להביא עדויות נוספותאבל בית המשפט לא הרשה לו. על-כן יש לפי דעתי לאפשר למערער להביא עדויות נוספות. ואם המשיבה רוצה לטעון כי חוב פלוני יש לראותו כחוב שאינו נכנס לגדר חובות משותפים, עליה לטעון זאת ולברר נימוקיה לכך, וכן עליה להוכיח את טענותיה.

על-פי האמור הנני מציע כי פסק-הדין של השופט המלומד יבוטל באופן חלקי, היינו פסק-הדין יישאר בעינו בכל הנוגע לסכום 40,000 ל"י מן הסכום של 110,000ל"י והסכום הנ"ל של 40,000 ל"י יחולק שווה בשווה בין בני-הזוג. לגבי יתר הסכום יבוטל פסק-הדין ויוחזר לשופט המלומד כדי לקבוע מהו סכום החובות שהבעל חב ואיזה סכום מתוך חובות אלה הוא מסוג כזה שאין להביאו בחשבון בין חובות השותפות. על המשיבה לשלם למערער הוצאות הערעור לרבות שכר טרחת עורך דין בסך 750 ל"י.

השופט ויתקון: אני מסכים.

השופט ברנזון: אני מסכים.

בענין בראלי, ע"א 135/68, (בע' 396), בהסתמכיעל דברי הנשיא (אגרנט) בענין בריקר, ע"א 253/65, (ובע' 597, 599), הבעתי דעתי לאמור בשאלתהחזקה בדבר השותפות של בני-הזוג בנכסי המשפחה:נ

"אפילו העסק והנכסים הנרכשים כתקופת הנישואין נרשמים על שם אחד מהם. החזקה בדבר בעלות משותפת בעינה עומדת, אם רק אינה נסתרת, לפי אורח חיי הנישואין שלהם ואינה נשללת על-ידי הסכם מפורש ביניהם" (שם, בע' 396).

דברים אלה נאמרו לגבי רכוש הנרכש בתקופת הנישואין, אולם באופן דומה כוחם יפה גם לגבי חובות הנעשים בתקופת הנישואין על-ידי אחד מבני-הזוג, כאשר הם מקיימיםסדר של שותפות כללית בנכסים. כלומר, בדרך כלל, כפועל יוצא מהחזקה בדבר שותפות כללית בנכסים, קיימת גם חזקה בדבר אחריות משותפת מקבילה לחובות שנעשו בדרך הרגילה על-ידי אחד מבני-הזוג בתקופת קיומה של השותפות, כל זמן שהם מנהלים אורח של חיי משפחה תקינים ולא נעשה הסכם ביניהם הקובע אחרת.

בשאלה זו של נשיאה בעול החובות, שנעשו בתקופתהנישואין, אמרתי בענין גולדברג, ע"א 446/69, (בע' 820) את הדברים הבאים:ב

"..... נראה לי, כי הצדק דורש והדעה נותנת שבן-זוג אחד אינו יכול ואינו צריך להיות רק הנהנה מהשותפות עם בן-הזוג השני בנכסי המשפחה, בלי לשאת גם בעול החובות שנעשו בייצור או ברכישת הנכסים או בהוצאות השוטפות של המשפחה. למשל, הלוואה שנלקחה ומשכנתה שנעשתה על נכס מנכסי המשפחה, אי-אפשר להעלות על הדעת שבן-הזוג שאינו מופיע כלווה משום שהנכס רשום על שם בן-הזוג השני יוכל לפטור את חלקו מלשמש בטוחה לפרעון החוב..... והוא הדין כאשר נוצר חוב לצורך רכישת נכס מנכסי המשפחה, או לניהול עסק מעסקי המשפחה, או לסיפוק צרכי המשפחה. אף שהדבר נעשה בשמו של אחד מבני-הזוג בלבד, בן-הזוג השני, שהוא שותף בנכסי המשפחה, בעסקיה ובעניניה, אינו יכול לפטור את חלקו בהם מבלי לשאת בעולו של חוב כזה. מאידך, יש וחוב הוא בעל אופי אישי מובהק, שאז ייתכן שלא מן הדין ואף לא מן הצדק לחייב את בן- הזוג השני לשאת בעולו."

כדוגמה לסוג אחרון זה של חוב הובא שם מקרהו של בעל שיש לו מאהבת או פילגש המבזבז עליה את כספו ונכנס בחובות. ברור שבמקרה כזה אין לחייב אתחלקה של האשה החוקית בנכסי המשפחה להשתתף בפרעון החובות הללו.

זה ביחס לטיב החובות והאחריות המשותפת לגביהם. אך אותה חשיבות נודעת גם לזמן שבו הם נוצרים. כאשר חיי הנישואין הם תקינים, ניתן לראות בכל הוצאהשעשה בן-זוג בניהול נכסי המשפחה או לצרכי הבית והמשפחה הוצאה משותפת.

 ברם, כשנוצר קרע והחבילה נפרדת,להלה או למעשה, אם על-ידי גט פיטורין ואם על-ידי חיים נפרדים וכתוצאה מזה חדל להתקיים המצב של שיתוף והחזקה על רכוש משותף נסתרת, משתנה המצב גם לגבי החובות הנעשים מאז והלאה על-ידי כל אחד מבני-הזוג. כשם שאין בן-זוג אחד יכול לטעון לחלק ונחלה במה שרכש בן-הזוג השני לאחר הפירוד, כן אין הוא יכול להיות אחראי לחובות שנעשו באותו זמן. ולא משנה הדבר גם אם בני-הזוג חיים תחת קורת גג אחת אבל למעשה בנפרד ללא שיתוף המשאבים. אחד הוא הדין לגבי הכרה ברכוש משותף מצד אחד ולגבי הכרה בחוב כחוב משותף מצד שני, ואם החל מתקופה פלונית חדלה החזקה מלהתקיים, הרי שהיא חדלה הן לגבי זכויות והן לגבי חובות. אמנם השותפות אינה מתפרקת מעצמה. כלומר הרכוש המשותף על זכויותיו וחובותיו, שהיה לבני-הזוג בזמן שחל הפירוד, ממשיך להיות משותף, וכל הכנסה והוצאה בקשר עמו גם היא משותפת לשניהם. אבל כל דבר חדש שנעשה על-ידי כל אחד מבני-הזוג לאחר-מכן, כל פעולה קנינית חדשה, כל רכישה חדשה של זכות וכל חבות שלא בקשר עם הרכוש המשותף הקיים, הם שלו בלבד ואינם מוסיפים מאומה לבן-הזוג השני וגם אינם גורעים ממנו מאומה.

במקרה שלפנינו, תמימי דעים באי-כוח המערערוהמשיבה גם יחד, כי פנייתה של האשה לערכאות בתביעת מזונות מאת הבעל, פירושה שימת הקץ לשיתוף שלהםבמשאבים, לפחות ממועד הפניה. ומוסיף בא-כוח המערער וטוען, לדעתי בצדק כפי שכבר הוסבר לעיל, כי -

"מה שהיה משותף לבני-הזוג עד הפניה לערכאות ממשיך להיות משותף גם לאחר פניה זו. ואם הנכסים המשותפים הנ"ל גוררים עמם חובות וזכויות, הרי שכשם שרשאית האשה לקבלת זכויותיה ברכוש זה חייבת היא גם להשתתף בחובות אלה."

ראיתי לנכון להעלות כבר כעת את העקרונות הכלליים הללו כדי להקל על מלאכתו של השופט המלומד בבית המשפט המחוזי, שאליו אנו מחזירים את הדין, בבואו לקבוע מה הם החובות שהבעל חב ובאיזה מהם על האשה לשאת את חלקה.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט קיסטר.

51293/71 ניתן היום,כ"ח באב תשל"ב (8.8.1972).