עיקול על מסגרת אשראי (המשך)
המשך פסק הדין בנושא עיקול אשראי בנקאי
ז. מן הכלל אל הפרט
השאלה לעניין האפשרות להטיל עיקול על זכות המשיבים
הפורמאליים למשיכת יתר, הינה האם בזמן תחולת צו העיקול הבנק היה מחוייב
להתיר למשיבים הפורמאליים משיכות יתר ועד לאיזה סכום. כאמור לעיל, בהתקיים
הסכם מסגרת אשראי, מחוייב הבנק למתן אשראי, כל עוד לא מתקיימות נסיבות
בגינן הבנק לא יכול להבטיח את החזר הלוואתו. כך יש לפרש את סעיף 6 להסכם
מסגרת האשראי בין הבנק למשיבים הפורמאליים, הקובע כי הבנק רשאי להקטין או
להפסיק את מתן האשראי ללא הודעה מוקדמת אם לדעת הבנק התקיימו נסיבות שיש
בהן כדי לסכן את יכולתו לגבות את האשראי.
לטענת הבנק, בהטלת צו עיקול, שמעצם טיבו חורג ממהלך העסקים
הרגיל של החברה -לקוח, יש כדי ליצור תנאים המחייבים הקטנה מיידית של מסגרת
האשראי, ועל –כן, מכוח הסיפא של סעיף 6 הנ"ל, היה רשאי שלא לכבד את הודעת
העיקול. לטענת המבקשים, העובדה שהבנק איפשר לחברה למשוך כספים מהחשבון
בימים שלאחר קבלת צו העיקול מעידה כי לא התקיים תנאי סעיף 6 להסכם מסגרת
האשראי, כלומר הבנק היה מחוייב לכבד את משיכות היתר של המשיבים הפורמאליים
עד לגובה מסגרת האשראי. כנגד טענה זו טוען הבנק כי סעיף 6 להסכם מסגרת
האשראי מקנה לו את האפשרות לבחון ולהפעיל את שיקול דעתו ביחס לכל משיכת
יתר.
המבקשים טוענים למעשה כי מקום בו מתקיימים התנאים המאפשרים
לבנק שלא להעניק אשראי, על אף קיומו של הסכם מסגרת אשראי, על הבנק להפסיק
את האשראי לחלוטין. טענה זו נדונה ונדחתה בעניין אלתית, ואולם שם זכות
הלקוח למשיכת יתר לא הוסדרה בהסכם מסגרת אשראי. כאמור, במקרה בו קיים הסכם
מסגרת אשראי, שיקול הדעת של הבנק בהפסקת האשראי מוגבלת לנסיבות בהן קיים
סיכון לגבי יכולתו של הבנק להבטיח את החזר כספו. אין לקבל
את טענת הבנק כי סיכון זה טמון בעצם קיומו של צו עיקול בהיקף גדול. כמפורט
לעיל, במקרה בו הבנק מחזיק בביטחונות, עד לגובה הביטחונות כספו של הבנק
אינו חשוף לסיכון.
המסקנה המתחייבת לענייננו הינה, אפוא, כי ניתן להטיל עיקול
על הזכות למשיכת יתר בתוך מסגרת האשראי עד לגובה הביטחונות שניתנו, אם
ניתנו לבנק. תוצאה זו מתיישבת עם שיקולי מדיניות משפטית ראויה. היא אינה
חושפת את הבנק לסיכון מצד אחד, ומאידך, מביאה לאיזון ראוי בין האינטרס של
הבנק כנושה לבין האינטרסים של נושים אחרים, שיכלו להיפרע מהנכסים המוחזקים
על ידי הבנק, אלמלא ניתנו לו כביטחונות.
הנטל להוכחת אי קיומן של בטוחות מוטל מטבע הדברים והגיונם,
על הבנק. כפי שנפסק בפסק הדין בעניין בנק לאומי לעיל:
"על הבנק לכבד את התחייבותו למסגרת האשראי, אלא אם כן
התרחשה אחת ההתרחשויות המזכות אותו בביטולה או בהפחתתה. נטל הראיה להתרחשות
שכזו, מוטל מטבע הדברים, על הבנק".
במסגרת הליך גילוי המסמכים, במכתב לב"כ המבקשים מיום
24.5.09, ציין הבנק כי:
"באשר למשיבה 2, ביום 23.10.08 היו בתוקף 2 ערבויות בנקאיות
שהוצאו לטובתה ע"ס 52,498.07 ₪ וע"ס 26,618.64 ₪.
הערבויות הוצאו כ"אשראי פתוח" ללא גיבוי של בטוחות".
הבנק לא צירף למכתב זה את הערבויות הבנקאיות האמורות, אלא
רק את הסכם מסגרת האשראי עם המשיבה הפורמאלית 2. על אף דרישת המבקשים במכתב
מיום 12.8.09, סירב הבנק לצרף את הערבויות הבנקאיות, וחזר על טענתו כי
"הערבויות הוצאו ללא גיבוי של בטוחות". בסיכומיו חוזר הבנק על הטענה כי
לאשראי שניתן למשיבה הפורמאלית 2 לא הועמדו ביטחונות, מבלי להוכיחה
במסמכים.
הבנק הוא המחזיק במסמכים ובנתונים לגבי בטוחות שניתנו לו,
אם ניתנו לו. הימנעות הבנק מהבאת ראיות לעניין זה, פועלת נגדו. משהבנק לא
הוכיח כי לא ניתנו בטוחות, ולמבקש בעל העיקול אין כל דרך להוכיח אחרת, יש
להתייחס למסגרת האשראי כמובטחת כולה בבטוחות, ולאפשר למבקשים לעקל את הזכות
למשיכת יתר
בכל גובה מסגרת האשראי שלא נוצלה ע"י החייב. היות והשאלה
האם קיימות בטוחות או לאו היא הקובעת לעניין האפשרות לעקל את הזכות למשיכת
יתר בגובה מסגרת האשראי, ונוכח חוסר האפשרות של מבקש העיקול בהוכחת קיומן
של בטוחות, כל תוצאה אחרת תביא לקיפוח זכויותיו של מבקש העיקול.
או דלג ישירות לעמוד: 2,
3,
4,
5,
6,
7,
8,
9,
10 |
