עיקול על מסגרת אשראי (המשך)
המשך פסק הדין בנושא עיקול אשראי בנקאי
ב. הסכם מסגרת אשראי
המונח 'מסגרת אשראי' הוגדר בכללי הבנקאות (שירות ללקוח)
(גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992, כך:
""מסגרת אשראי" - סכום מרבי שתאגיד בנקאי הסכים מראש לכבד
במסגרתו משיכות מחשבון עובר ושב של הלקוח".
ביום 1.1.2006 נכנסה לתוקף הוראת המפקח על הבנקים לניהול
בנקאי תקין, הוראה מספר 325 (להלן: הוראה 325 או ההוראה), שעניינה "ניהול
מסגרות אשראי בחשבונות עובר ושב". ההוראה מחייבת את הבנקים לניהול מסגרות
אשראי באמצעות הסכם מסגרת אשראי בכתב שיחתם מראש עם הלקוח, ותקבע בו תקרת
אשראי ממנה הבנק והלקוח אינם רשאים לחרוג. ההוראה אינה אוסרת העמדה חד
צדדית של מסגרות על ידי הבנקים, אך קובעת מגבלות על עלות מסגרת כזו.
בדברי ההסבר להוראה 325 נאמר:
"הוראה זו נועדה למזער את אי הוודאות הנגרמת ללקוח ולתאגיד
הבנקאי כאחד כתוצאה מפרקטיקה המאפשרת חריגות אשראי בחשבונות העובר ושב.
מנקודת מבטו של הלקוח קיימת אי וודאות באשר למסגרת האשראי המועמדת לרשותו
בפועל, לחיובים הספציפיים שיכובדו לחשבונו, לתנאים ולשיקולים העשויים
להנחות את התאגיד הבנקאי בהחלטותיו אלו על פני זמן ולעלות האפקטיבית של כלל
האשראי בו יעשה שימוש על פני זמן. מנקודת מבטו של התאגיד הבנקאי נפגמת
באופן מהותי השליטה בסיכוני האשראי וביכולתו להעריך מראש את סיכוני התיק
ורווחיותו בראייה כוללת.
העקרונות הכלולים בהוראה זו נועדו למזער את אי הוודאויות
המתוארות לעיל...
הוראה 325 נועדה בראש ובראשונה להתמודד עם הפרקטיקה לפיה
בנקים אפשרו ללקוחותיהם לחרוג ממסגרות האשראי המאושרות, דבר אשר גרר חיוב
בריביות חריגות. זאת, על ידי חיוב הבנקים להעמיד מסגרת אשראי מתאימה מראש,
ולא לאפשר ללקוחות לחרוג ממנה, אלא בנסיבות חריגות. בנוסף, ההוראה נועדה
לאפשר ללקוח וודאות באשר לחיובים שיכובדו על ידי הבנק. אמנם אין בהוראה 325
הוראה המחייבת את הבנק לכבד כל משיכת יתר במסגרת האשראי, אולם, הרציונל
העומד
ביסודה, כפי שנאמר בדברי ההסבר, הוא להביא לוודאות ביחס
למסגרת האשראי המאושרת, על ידי צמצום שיקול הדעת של הבנק הן באישור חריגות
ממסגרת האשראי, הן בהחלטה האם ליתן אשראי עד לגובה המסגרת שנקבעה.
בעניין אלתית שעסק במצב בו לא היה הסכם מסגרת אשראי, נקבע
כי הבנק אינו מחוייב במתן אשראי, ומשהזכות למתן אשראי מותנית בשיקול דעתו
של הבנק, היא איננה ניתנת לעיקול (פסקה 9 לפסק דינו של כב' השופט ת' אור):
"עיקול כאמור על "זכות" החברה לקבלת אשראי היה בו כדי
להועיל למערערת, רק אם עמדה לחברה עילה לחייב את הבנק לשלם לה כספים אלה,
בין מידית ובין בזמן עתיד כלשהו. אך אין לומר, שזכות כזו עמדה לחברה , אם
עצם הזכות לקבלת האשראי טרם נולדה, בהיותה מותנית בשיקול-דעתו של הבנק, אם
ליתן אשראי אם לאו. אם הזכות לקבלת הכסף טרם נולדה או טרם נתגבשה – ולפי
ההסכם הזכות אינה קיימת – אין זו זכות בת-עיקול. סיכוי לקבלת הכסף אין בו
די, כל עוד אין חוזה או עילה אחרת על-פיהם מגיע הסכום, ואפילו תשלומו הוא
בעתיד".
מפסק הדין בעניין אלתית עולה כי מקום בו קיימת חובה של הבנק
ליתן אשראי, קיימת מולה זכות הניתנת לעיקול. כך הוא מקום בו התחייב הבנק
בהסכם ליתן ללקוח אשראי בגובה מסגרת האשראי.
עמד על כך בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין בנק לאומי
לעיל (פסקה 14 לפסק הדין):
"לית מאן דפליג, כי אין חובה על הבנק לתת ללקוח שירות שיש
בו משום מתן אשראי. כך היא הוראתו הברורה של סעיף 2(א) לחוק הבנקאות (שירות
ללקוח), התשמ"א-1981, וכך גם מתחייב מהגיונם של דברים. ברם, משהגיעו הבנק
והלקוח להסכם בדבר מסגרת אשראי שיתן הבנק ללקוח, קמה לכאורה חובתו של הבנק
למתן האשראי מכוח אותו ההסכם, על פי תנאיו, ובראש וראשונה – גובה האשראי
ותקופת מתן האשראי".
הסכם מסגרת אשראי הינו הסכם, ככל הסכם אחר, בין הלקוח לבנק,
במסגרתו מתחייב הבנק להעניק ללקוח, בתוך תקופה קצובה, אשראי בסכומים שונים
לפי דרישת הלקוח, עד לגובה מסגרת האשראי.
על מהותו של הסכם מסגרת האשראי נאמר בפסק הדין בעניין בנק
לאומי, כדלקמן (פסקה 15 לפסק הדין):
"... קיים דמיון בין "הסכם מסגרת אשראי לבין הסכם הלוואה,
שכן בשניהם המדובר בהעמדת אשראי לרשות הלקוח. אולם, שלא כבהסכם הלוואה
המתאפיין בדרך כלל במסוימות הסכומים, מועדי הפרעון והבטחונות – הרי ש"מסגרת
האשראי" נעדרת רבים ממאפיינים אלה.
מסגרת האשראי הינה למעשה מסגרת לסידרה מתמשכת של עסקאות
אשראי עתידיות בין הבנק ללקוח. ניתן לומר, כי הסכם המסגרת מבטא למעשה מעין
נכונות א-פריורית של הבנק להלוות ללקוח מפעם לפעם, משך תקופת המסגרת,
הלוואות בסכומים שונים שייקבעו על ידי הלקוח, וזאת עד לתיקרת מסגרת
האשראי".
באותו מקרה דן בית המשפט בערעור על פסק דינו של בית הדין
לחוזים אחידים, בין היתר בהתייחס לשאלה האם סעיף המקנה לבנק זכות להפסיק
מתן אשראי על אף קיומו של הסכם מסגרת אשראי, הינו תנאי מקפח. בית המשפט
העליון קבע לעניין זה (פסקאות 17 ו-18 לפסק הדין):
"כפי שציינו לעיל, לא הרי תנאי בחוזה לפיו רשאי הבנק לשקול
כל בקשת הלוואה או אשראי מלכתחילה, כהרי מסגרת אשראי מוסכמת שהבנק מבקש
לבטל...
אולם, על אף השוני האמור בין הסיטואציה המשפטית שנבחנה בע"א
323/80 הנ"ל לבין זו הנדונה בסיפא לסעיף 1.2 לחוזה האחיד דנן - לא ניתן
להתעלם מהמכנה המשותף לשתי אלה ברמה המהותית של הדברים, שכן את הסיפא לסעיף
1.2 לחוזה יש לקרוא כמקשה אחת עם הרישא לאותו הסעיף, ולפיה מסגרת האשראי
שאושרה על ידי הבנק נעשית בכפוף לזכותו של הבנק להפחיתה או לבטלה "במקרים
שבהם הוא עלול להסתכן באי יכולת לגבות את האשראי עקב שינוי לרעה בכושר
הפרעון של הלקוחות או עם היווצרותם של תנאים אחרים המחייבים הקטנה מיידית
או ביטול של מסגרת האשראי..."...
לאור זאת, מקובלת עלינו מסקנתו של בית הדין קמא (בעמ' 511),
ולפיה: "הפסיקה מכירה אפוא בזכותו של הבנק להימנע מלהעניק ללקוח אשראי ואף
להימנע מלתת אשראי נוסף במסגרת האשראי שאושרה ללקוח, משיקולים לגיטימיים
שנועדו לאפשר לבנק להבטיח את החזר כספיו"...
עם זאת, תוספת המילים החותמת את הסיפא לסעיף 1.2 – "והכל
לפי שיקול דעתו של הבנק" – נושאת בחובה אלמנט ברור של "חזקת הקיפוח" על פי
סעיף 4(2) לחוק. באמירה זו נשמט למעשה האיזון הלגיטימי שבין חובת הבנק
להעמיד את מסגרת האשראי המוסכמת ללקוח לבין זכותו של הבנק לבטל או להפחית
המסגרת עם קרות אחת מההתרחשויות הנקובות שם דלעיל... לאמור, על הבנק לכבד
את התחייבותו למסגרת האשראי, אלא אם כן התרחשה אחת ההתרחשויות המזכות אותו
בביטולה או בהפחתתה. נטל הראיה להתרחשות שכזו מוטל, מטבע הדברים על הבנק".
בית המשפט העליון פסק, אם כן, כי ככלל, הסכם מסגרת אשראי
בין בנק ללקוח מחייב את הבנק להעניק ללקוח אשראי על פי דרישתו, עד לגובה
מסגרת האשראי ועד לתום התקופה שנקבעה בהסכם. שיקול הדעת של הבנק שלא ליתן
אשראי, על אף קיומו של הסכם מסגרת אשראי, מצומצם למצבים בהם קיים סיכון
שהבנק לא יוכל לגבות את כספו.
הבנק אינו מחויב איפוא למתן אשראי, ונתון לו שיקול הדעת האם
להעניקו ללקוח, במקרים בהם לא נחתם הסכם מסגרת אשראי, או במקרים בהם קיים
הסכם מסגרת אשראי אך מתקיימות נסיבות בהן הבנק אינו יכול להבטיח את החזר
האשראי. במצבים אלו, חלה הלכת בית המשפט העליון בענין אלתית הקובעת כי לא
ניתן לעקל את זכות החייב למשיכת יתר מהחשבון, בהיותה זכות עתידית שאינה
ודאית.
במקרים בהם קיים הסכם מסגרת אשראי ולא קיים סיכון באשר
ליכולת הפרעון של הלקוח את חובו כלפי הבנק, הבנק מחויב להעניק אשראי ללקוח.
במצבים אלו, מתקיים בזכות למשיכת יתר יסוד הוודאות. האבחנה בפסיקה בין
זכויות עתידיות הניתנות לעיקול, לבין אלו שאינן ניתנות לעיקול, נובעת
מהצורך לאזן בין זכויות החייב לזכויות הנושים. עמד על כך בית המשפט העליון, כב' השופטת א' פרוקצ'יה, בעניין אלוני לעיל (פסקה 9 לפסק דינה):
"ההתנגדות הכללית לעסקאות בנכסים עתידיים טמונה בעיקרה
בטעמים משולבים של הגנה על החייב והגנה על הנושים. מבחינת החייב, החשש הוא
כי קיים קושי להעריך מראש את טיבן והיקפן של עסקאות ובטוחות בנכסים
עתידיים, וקיים חשש לפגיעה בו אם תיעשנה עסקאות מראש בנכסיו העתידיים לטובת
נושיו, לא להותיר לו נכסים פנויים במידה מספקת, כנדרש לרווחתו המינימלית.
אשר לנושים, הועלה חשש כי צדדים שלישיים עלולים להיפגע בכך שהסתמכו על
נכסים שבידי החייב לצורך בטחונות בלא לדעת כי אחרים קנו בהם זכויות עוד
קודם שבאו לעולם...
כנגד שיקולים אלה, הועלו טעמים שכנגד. מבחינת החייב- היכולת
ליתן בטוחה על נכס עתידי נותנת בידיו אמצעי רב ערך לקבלת אשראי, והיתרון
העשוי לצמוח לו מכך, ביחוד במישור העסקי, גובר על החשש מפני אי הוודאות
בעתיד. אשר לפגיעה האפשרית בנושים – זו מוקהה מקום שניתן לקיים רישום בטוחה
או עיסקה אחרת שעושה החייב בזכות העתידית באופן שקיומן ייחשף בפני נושים
פוטנציאליים. הנה כי כן, ההתנגדות לעסקאות בציפיות עתידיות נעוצה בטעמים
עיוניים ומעשיים כאחד. הקושי העיוני מקורו בהתנגדות להכיר בהענקת זכויות
בנכסים ובזכויות שטרם באו
לעולם. במישור המעשי, הדעת נותנת כי המבקש לרכוש זכות בנכס
עתידי יסתפק בדרך כלל ברכישת הזכות – בין על דרך עיקול, שעבוד או המחאה –
ברגע שזו תבוא לעולם, ובלא שיידרש לפעולה נוספת, ובלבד שיובטח לו כי אדם
אחר לא יכול לגרוע מזכויותיו שנרכשו בפרק הזמן שבין עשיית העסקה בנכס
העתידי לבין מועד היווצרו של אותו נכס".
במקרה זה מסגרת האשראי הוסדרה בהסכם מחייב. השאלה היא האם
מתקיימות נסיבות המקימות סיכון לבנק כי כספו לא יוחזר.
עיקול
מסגרת אשראי בנקאי: האם עצם הטלת העיקול מקימה סיכון לבנק כי כספו לא יוחזר
>
או דלג ישירות לעמוד: 2,
3,
4,
5,
6,
7,
8,
9,
10
|
